את חוזרת הביתה עם אבנים ביד, מחייכת אלי את החיוך המקסים שלך
ואומרת לי בעיניים נוצצות, "תראה מה הבאתי מן הכנרת."
אני מביט במבט עצוב בכפות הידיים העדינות שלך, באצבעות
הדקיקות, המלטפות.
יש לך ביד אבנים שחורות.
המון, כמעט 20, בכל גוון אפשרי.
אני נזכר בך בת שש, היינו צוחקים שנים אחרי, שהתפתחת מוקדם
מאוד נפשית אם כבר בגיל הזה ידעת מהי אהבה.
חזרת הביתה מאיזה טיול עם כיתה א', היו לך ביד חלוקי נחל
בהירים,
המון. ובאת אליי, אני והאח הגדול שלך שיחקנו כדורסל בחצר.
באת והושטת לי ידיים, בדיוק כמו עכשיו, וחייכת אליי,
"תראה מה הבאתי, תבחר אחד."
ואני, כי נורא אהבתי אותך, היית כזאת מתוקה, כמו כל ילדה בת
שש...
מצאתי בערימה שלך אבן סגולה. עד היום היא מתחת לכרית שלי.


את חוזרת הביתה עם אבנים ביד, אבנים שחורות. ההכחשה שלך גורמת
ללב שלי לדמם. את גורמת לי להתגעגע למופרעויות הקטנות שלך,
לימים שהיית עבורי הכי חשובה בעולם אבל לא הייתי מוכן להקריב
אותו בשבילך.
ועכשיו את מביטה בי בעיניים הגדולות והסקרניות שלך וצוחקת צחוק
קצר ומר שמבהיר לי כמה הכל לא כשורה. החושך המרגיע של הלילה,
לאיטו נאכל עם רוע האור.


העיניים שלך כל-כך נוצצות ואני תוהה היכן באמת שהית את הלילה.
בזמן שישבתי בסלון שלך, של הקומה השלישית, שלך ושלו, והמתנתי
אולי תחזרי, לפחות את, אם אותו אני כבר בחיים לא אראה עולה שוב
במדרגות האלה.
אני יושב במדים ירוקים מלוכלכים בסלון שלך, חודש לפני שחרור.
כמה שאת שונאת הלוויות, מביאה לי אבנים שחורות, ואני לא יודע
מה להגיד לך...

אהובתי
הכנרת כל-כך רחוקה.


31.5.03