(שיר מעט הזוי על מסע ברחבי הארץ שערכתי או לא ערכתי עם בחורה
שהיתה בת הזוג שלי לכמה רגעים.)


היה זה בוקרו של ניסן כשקראת לי להצטרף,
הסתובבתי אלייך מנומנמת, חייכת אליי, איך יכולתי לסרב?

הגבורות שעוד נכונו לנו, להגשים את החלומות שתמיד חלמנו.
השירים שייכתבו עלינו, כשנשוב אז מאושרות אל ביתינו.

שולחות נשיקה נוצצת אל אלה היודעים.
בין חרכי המדרכות המהבילות, השטן רוקם מזימות עם השדים.

הבה ניסע הרחק, אל מדבר ציה אל צוקי עובדת.
הבה ניגע בחלום, נרוץ אליו אני ואת.

אל השמש, אל הצפון אל הדרום, הנשרים פרחו אל על.
שלשלאות המחוייבות מתרסקות, נופלות ברעש אל מי המפל.

הבה נרכב על כנפי הרוח, נדאה באוויר החם עד כלות.
קולות הצחוק והשכחה, כשנמלטנו מאושרות אל אשת לוט.

מחפשות אחר הגברת שקפאה אל מול הרי אדום,
שביל הנחש המתפתל, מראה את הדרך לסדום.

תנו לפעמון לצלצל, בקיר האלוהים הולכות להתפלל.
וכשנביט בעמק הבכא, הלב ינתר מכאב ושמחה.

הימים חולפים להם, את ואני רוחצות באורו של יום קיץ חם,
הרחק בהרים הנישאים, הילד שלך שנשאתי בקירבי גדל ונעלם.

הוי נחלי התשוקה המתוקים, מלחכים את כפות רגליי המיוזעות.
הוי שרידי המצדה, נשמות אבודות מקיפות מרחפות.

מסתובבות מסתובבות, היכן יסתיים המסע?
זרועותיו האדירות של משה עושות מלחמה, עושות מלחמה.
עושות מלחמה.

הדרך כה מוכרת כה מוכרת כה מוכרת...
הדרך כה מוכרת לי.

זרועותיו האדירות של משה עושות מלחמה, עושות מלחמה.
עושות מלחמה.