( אגדה קטנה על גברת מסתורית החיה על שפת הכינרת,
והיא אחראית לחלק אורגזמות לבנות ישראל באשר הן.
מעין סנטה קלאוס של המין).

לחישה קסומה מרחפת על פני האדמה,
מרטטת ומתכווצת חליפות.
וזעקה איומה נוחתת מעל,
מתפתלת כמו נחש בין הטיפות.

צעדה כה קליל, חמקמק ונדיר,
צל המכסה את הלבנה.
ואז ניצוץ על הלהב המרטט לו ברהב,
מסלק את קורי השינה.

אני אומרת כי היא יורדת
רק כדי לעלות שוב לפקודתי.
בכל פעם שהיא מביטה בי בזעם
היא מחזיקה בידה את ליבי.

ואז תנועה מסביב מכה בראשי המצהיב,
ניערתי את התחושה בבעיטה.
חבטה נוספת, אני פתע נוטפת,
סכיני פלדה הופכים לגבעולים של חיטה.

המים מתערבלים, מתפתלים ומסתחררים,
נסוגים מהחוף למרחק.
וגברת בלבן מציירת קשת בענן,
שזורחת בלובן מסמא של ברק.

אני אומרת כי היא יורדת
רק כדי לשוב ולעלות לפקודתי.
בכל פעם שהיא מביטה בי בזעם
היא מחזיקה בידה את ליבי.

היישר למטה אני מסתחררת,
עיוורת וחבולה מהזרם המכה.
מהי המשמעות, כשאני מערבלת
גשם של יהלומים מסמא.