בפינה ריקה
שבא אני נמצא
יושב ומביט על העולם
מנסה להבין מה מקומי בו
ומבין שאין לי כזה.

בפינה החשוכה
שבא אני נמצא
מנסה להביט על העולם
ומנסה להחליט אם הוא כזה מושלם

לעומתי אלפים
מאות
עשרות
ויחידים
נושאים את מבטם לשחקים
מסתכלים עלי
בחוסר הבנה
ושואלים את עצמם
האם יש לו סיבה

כך גם הבנתי
כי הבנה אין ביננו

עומד בפינה
שכבר לא חשוכה
בקומה המאה
מטיב בשקיעה
ומבין
אני לא שייך לכאן

למה לא מבינים אותי?
למה הכול כל כך מסובך?
למה אני מרגיש
כי הכול חייב להסתיים?
סתם,
כך?

אם הייתה התשובה
לכל צרותיי
אני כמעט בטוח
שלא הייתם שומעים על מיתותיי

כל הפעמים שמתתי מחדש
אני כבר התרגלתי למרגש

ורק הוא עומד לו
בטוח בצידקתו
ולא מבין כי מתתי בשבילו