מרוב שיש לי מחשבות רצות בראש, אני לא יודעת מה להגיד. מכירים
את התחושה כשאתם מרגישים מוזר, מין עצב קהה כזה, חלול, אבל עם
זאת, לא פגיעים. אני יכולה לעשות עכשיו הכל בלי לחשוב פעמיים -
להיפרד, לחזור, לדרוש תשובות לכל השאלות - אין בי שום פחד.

התודעה שלי זזה לקצב תופים שאני שומעת. תופים שמתחלפים בכינור.
ואני יודעת - לא יודעת מה קורה.

הייתי רוצה להיות עכשיו עם מישהו שמרגיש כמוני - לא מוסבר -
ופשוט לשבת על הסלע הגדול שמחוץ לבית ולהסתכל בהרים ממול. נביא
שמיכה, כי קצת קר עכשיו. בעצם עדיף שהבית יהיה ריק ונשב בסלון.

ואין אכזבה, כי אין ציפיות
ואין תקווה, כי אין חלומות.
יש רק ריכוז. ריכוז ממוקד בשקט מסביב.

ונקום, ונצא לסיבוב במושב. הראש שלי יהיה ריק ממחשבות.
וכבר לילה. יש שעה בלילה שהשקט כל כך חזק, שאני מתחילה להתרכז
ברעשים שהוא משמיע.
וחוזרת חזרה.