היא הצליחה.
היא תמיד מצליחה.
אולי זאת הסיבה שאני קוראת לה "המחלה".

הייתי שמחה,
הייתי מאושרת
עד שהיא באה והרסה לי את הכול.

בחוץ זורחת השמש המחייכת והשמחה
בעוד שבתוכי יורד הגשם האפור והמעציב

אפלה יורדת עלי כשהיא בסביבה, מאיימת לחדור
מסרבת לעבור
לא נותנת מנוח.

"המחלה" היא קשה.
ואין שום דבר שאותה יעצור.
היא כמו סוס פרא בחוות סוסים,
כמו שחקן כדורגל,
הנחוש בדעתו להבקיע גול ולא משנה מה.

הרבה מחשבות ושאלות עולות עכשיו בתוכי
הרבה שאלות ומחשבות, והכול בגלל מטרד אחת.
הרבה דאגות ואי--ודאות
הרבה תקוות ש"המחלה" תחלוף, תלך לעד.

ואם וכאשר היא תלך עדיין נשאלת השאלה-
האם זה יהיה כבר מאוחר?