עומדת מול המראה... מזדעזעת
איך אני יכולה להרשות לעצמי להראות ככה?! מה קרה לי?!
פאקינג שיט, איך יכולתי להשמין כל כך?
עומדת בפרופיל, מסתכלת על הבטן...
היא ממש נשפכת ממני... כמה שומנים... איך זה יכול להיות, לא
אכלתי שומדבר משמין...

הנה זה שוב מגיע... הבחילה הזו... הגועל הזה... זה כבר לא
רצוני, זה בא מתי שזה בא...
רצה לשרותים...   אני שונאת להקיא... זה מגעיל אותי... טוב, נו
לפחות אני אוריד עוד איזה 2-3 קילו...

2-3 קילו זה לא מספיק!! מה זה 2-3 קילו... למישהי שנראת
כמוני?! זה כמו להוריד ארוחה אחת ולומר שזהו - נגמרה הדיאטה.
הדיאטה שלי לא נגמרת... בחיים! זה לא שלא ניסיתי להפסיק
אותה... ניסיתי, באמת! אבל אי אפשר...
כל פעם שאני מפסיקה אותה, אני מעלה את הכל תוך כמה ימים... ואז
אני צריכה שוב...

"בואי, תאכלי איתנו במקדונלד'ס", הן אומרות לי... "לא, לא
תודה... אני לא רעבה". כבר שנים שלא אכלתי במקדונלד'ס... אני
אפילו לא זוכרת מה הטעם של הצ'יפס... אבל אני לא צריכה
צ'יפס...
"נו, באמת", הן אומרות לי, "אנחנו יודעות שאת חולה על הצ'יפס
הזה ועוד של מקדונלד'ס!! בואי תאכלי איתנו... אל תקני ארוחה,
רק תקחי כמה ביסים - אז בטוח תרצי לקנות לעצמך..." משכנעות
משכנעות החברות שלי.
אבל ל-א, אני לא אכנע!  "נו נו נו...", הן ממשיכות במלאכת
השיכנוע.
"דייייייייי", אני מתפרצת, "אמרתי לכן, אני לא רעבה ואני לא
אוהבת צ'יפס".
צ'יפס לא ישיג לי חבר
צ'יפס לא ישיג לי אהבה
וגם לא גוף של דוגמנית...
אני לא אוהבת צ'יפס וזהו...

מסתכלת שוב במראה... עדיין - לא מספיק טוב... כבר הפנים
חיוורות, הגוף רזה... רזה מאוד, לא אכפת לי... זה לא מספיק
לי!
עוד-עוד-עוד... להיות יותר רזה... זה יותר יפה...

שומדבר לא ישכנע אותי שצריך להפסיק. כי לא צריך! הורים, חברות,
פסיכולוגים, רופאים... כלום כבר לא משפיע.
אני נמצאת בעולם משלי.. אני כבר בכלל לא רעבה, ימים שלמים של
צום זה משעשע אותי.
זה מצחיק אותי... אולי אני אהיה יפה יום אחד. יפה, רזה.

מסתכלת שוב במראה... הפעם לא בחדר שלי, לא בבית שלי... בבית
חולים. ריח של בית חולים, אוכל של בית חולים, כדורים.
אני אצא מזה... אני אצא...





לדאגנים שבכם- זה ל-א סיפור אמיתי וזה ל-א הסיפור האישי שלי.