מדבר בביטחון. כשפגש אישה, תמיד היה מדבר בביטחון ומתבדח. היה
מתבדח, אבל בצחוק שלו היה משהו מר ובחיוך שלו - משהו עצוב.
תמיד היה מתבדח איתן והן בתמורה היו קוראות לו "שוביניסט". הן
חשבו שהוא מטופש ולא רצו בחברתו. ככה הן ראו אותו, מכיוון שכך
הוא הציג את עצמו. תמיד היה אומר בצחוק את הדברים הלא נכונים -
ומעולם לא הבין למה הן כועסות עליו.

מסננת מילים. השיחה איתה היתה קרה. כך היא רצתה אותה. היובש
המלנכולי בקול שלה היה מרתיע כמעט את כל מי ששמע אותו.
כשהסתכלה אל מישהו, המבט העייף שלה כאילו הודיע על אדישותה
המוחלטת. היא בחורה יפה, אחת שמושכת תשומת לב לאן שלא תלך, אבל
היו רק מקרים בודדים בהם הצליחה להסתכל על עצמה במראה בלי
לבכות.

לא האמין במה שאמר. לא באמת. מעולם לא חשב שבנות מקומן במטבח,
מעולם לא הסתכל על אישה כאובייקט מיני נטו ומעולם לא הרגיש
מעליהן כגבר. משום מה דווקא רוב הזמן הרגיש מתחתיהן, שהוא לא
ראוי לנוכחות שלהן מסביבו. למען האמת, ככה היה מרגיש כלפי רוב
האנשים.

בחרה קהל מפוקפק של אנשים להסתובב אתו. אנשים להם היתה קוראת
חברים ויוצאת איתם לשתות ולעשן סמים. היא לא ממש אהבה אותם,
אבל גם לא ממש היה אכפת לה - או לפחות ככה בחרה להראות. היא
הייתה סובלת בשקט, בולעת את הדמעות שהיו מצטברות לה מידי פעם
בגרון ומקללת את העולם שבו היא חיה.

התאהב. פעם, אולי פעמיים. תמיד בבחורות הלא נכונות. תמיד באלו
שבאמת ובתמים לא התאימו לו ולא רצו אותו. היו גם אחרות. היו
הרבה אחרות. היה פוגש אותן במסיבות רועשות שלא אהב ללכת אליהן,
ותחת השפעת האלכוהול היה מעז לגשת אליהן. לא סבל אותן. במיוחד
לא את אלו שנענו.

בודדה. כבר כמה שנים שהיא מרגישה בודדה לגמרי. הרגישה שאין אדם
שהיא יכולה להכניס לעולמה הפרטי. היו בודדים שהצליחו להתקרב,
מעטים שהחזיקו מעמד מספיק זמן כדי לנסות להגיע ולהציץ מעבר
לחומה הגבוהה שהקיפה את ליבה. ממזרים עקשנים. אבל אפילו הם
נשברו - הם כולם נשברים בסופו של דבר.

מעולם לא אהב. רצה בכך. רצה בכך יותר מכל.
על אף הכל, הוא רומנטיקן חסר תקנה, שמקנא בכאבם של אלו שאיבדו
אהבתם, רק כי הם זכו לאהוב. רק ביקש להיות האביר על הסוס הלבן.
לשרת מישהי מכף רגל ועד ראש ולגרום לה לדעת עד כמה הוא אוהב
אותה. אם מישהי רק הייתה רוצה בו.

הדובי והדמעות. בסופו של יום, אלו הדברים היחידים שהחזיקה
ברשותה.
על אף הכל, היא בחורה רגישה, שמאמינה שיש יותר לחיים ממה
שידעה, איפה שהוא. רק רוצה אדם אחד שהיתה יכולה להתחבר אליו,
מישהו שיוציא אותה מהאפור החונק של החיים שלה, שיגרום לה
להרגיש בחיים ולו לרגע אחד.

נפגשו בבית קפה. נפגשים בקביעות בבית הקפה שבו הכירו לפני כמה
שנים. היא היתה מסתכלת אליו בעיניים החומות והגדולות שלה
ובתמורה הוא היה מחייך את החיוך הרחב שלו.
היה מספר לה על הבחורה האחרונה ששכב איתה ואיך ברח משם בבוקר
למחרת... היא היתה אומרת לו שהוא טיפש. שהוא מפחד. ושהוא צריך
לשקול טיפול פסיכולוגי.
היתה מספרת לו על הבחור האחרון שזרקה. עוד כלב תועה שמצאה בבר
שכוח-אל בתל אביב... הוא היה צוחק, צחוק אמיתי, אומר לה שהיא
טיפשה. שהיא מפחדת. ומציע לה ללכת לטיפול שהיא הציעה ביחד.

כשהיו ביחד, שום דבר לא היה חשוב. האנשים המעטים שהיו בבית
הקפה הקטן נעלמו ורק שניהם נשארו. שני פרחים נדירים שסוף סוף
העזו להיפתח, ולו רק לרגע אחד, מביטים בהערצה אחד לנשמתו של
האחר.