הוא ניסה לזמזם לעצמו את השיר הזה של פאברוטי ששמע פעם אצל דן
שילון אבל לא הצליח לשמוע את עצמו, אולי בשל זרמי המים שדשו
בשצף את אגן האמבטיה. משלא מצא את בקבוק השמפו תהה לאן לעזאזל
נעלם, ואם נגמר אז למה השרה הזו לא קונה חדש, ותחת זאת שטף את
פדחתו הדלילה במים בלבד ולו בכדי להסיר את אבק היום מעליו.
"מחר היא חוזרת מאמא שלה", ספק רטן ספק מלמל לעצמו, אבל גם את
זה לא צלחו אוזניו לשמוע.
מנחם עוטף את גופו הגדול במגבת ויוצא מהאמבט, וטיפות גדולות
מנקדות את השטיחון התכלכל שאשתו קנתה במשביר לצרכן בתלושי השי
שקיבל בפסח מאגד. "זה משרה לכל החיים, יותר טוב מההסתדרות",
הבטיח אבא של מנחם, שהתהדר בכל הזדמנות ראויה בכך שבנו בחר
להמשיך את המסורת המשפחתית כנהג בקואופרטיב.

כהרגלו מתגלח מנחם בצאתו מהמקלחת המהבילה ומדי פעם מוחה בכף
ידו הדובית והלחה אגלי אדים מן המראה. תחת קילוח מי הברז הוא
מקיש קצובות בתער על דפנות הכיור, וזיפי שיער כהים מרקדים
במערבולות של מים וקצף עכור את דרכם אל פתח הניקוז.
עקצוץ טורד את אוזנו השמאלית, זו שלאחרונה גילה שאינו שומע בה
היטב כבעבר, וכבר ביקש משרה שתזמין לו תור לדוקטור אפשטיין.
שרה נלחמת בכתמים של גריז, שרה מתקנת כיסים פרומים, שרה מגהצת
ישר ישר את החולצות של מנחם ושרה גם מזמינה תורים כשצריך.
ומנחם מביא הביתה משכורת של אגד ותלושי שי לחג.

הוא נוטל קיסם אוזניים מארון התרופות ומחטט באוזנו, מציץ לרגע
במראה ועיניו פוגשות שם את עצמו; גבר מקריח בגיל העמידה, צדעיו
מכסיפים, פימה תואמת כרס, עיניו כבויות ומקלון עץ נובט מאוזנו
השמאלית. הוא מסיט מבטו וממשיך לנבור במרץ עד שנתקל בעצם זר
באפרכסת שמאלו וחדל לרגע כמהסס, הופך את הקיסם ומחדיר את צדו
האחר עד שזה קורס ונשבר בין אצבעותיו הבשרניות.
שוב הוא פותח את הארון הקטן הקבוע בצד המראה בכדי ליטול אחד
חדש תחתיו, ורק כעת שם לבו לכך שחפיסות האקמולים נעלמו. וגם
טיפות העיניים של שרה. וגם האצטון שלה. והפינצטה ומשחת השיניים
ומברשת השיניים ומברשת השיער. שני פלסטרים מקומטים, יוד סגלגל
יבש והמכל הריק למחצה של הקיסמים מקדמים את פניו בשנית.

מנחם מגלגל לאחור את אירועי הימים האחרונים. הוא נזכר בשרה
ישובה בשיפולי המיטה הזוגית ואורזת תיק גדול. שפתיה נעות כבסרט
אילם כשהיא דוחסת לשם שמלות וכותנות לילה מנוקדות ואת
הקומבניזון הדהוי שלה. היא אומרת משהו כמו תמיד, הוא לא זוכר
מה. כבר שנים שהוא לא מקשיב להבלים שלה.
הוא נזכר לפתע בתלי הבגדים שנערמו בסלסלת הפלסטיק הקלועה לפתחה
של מכונת הכביסה, ניגש לשם ובורר. כולה שלו. לא חזיה, לא שמלה,
לא חצאית אחת של אשתו.
ממהר משם לחדר השינה ופותח את דלת ארון הבגדים. קולבים יתומים
מכתונת, מאדרת, משמלה פרחונית אחת לרפואה, ומגירות לבניה
ריקות. במטבח גודשים ספלי קפה, סירים וצלחות את הכיור, וצחנת
ריקבון מרחפת כעננה אפורה ממעל.

העקצוץ באוזנו מאמיר לכדי כאב חודרני ומנחם שב אל חדר האמבטיה
עטוי במגבתו הרפויה, מעמיק חפירותיו אל עבר תעלות השמע.
כמו ללא התראה פורץ כגועש מאוזנו השמאלית שטף עז של נחילי
מילים הניתכות בשאון אל תוככי הכיור הלבן כשרשרת אינסופית,
דוגמת מעגלי הרוקדים בכיכר מלכי ישראל ערב יום העצמאות, נעים
בגלים, ידיהם לא ניתקות, והרעש, הרעש איום, והם סובבים כסחרחרה
שדומה כי לעולם לא תחדל.
מנחם מיטיב משקפיו ומקרב פניו אל הערימה המתהווה. כמוכה הלם
הוא צופה בשיירות ארוכות של מילים קטנטנות אוחזות זו בזנב
רעותה, נערמות כבקבר אחים זו על גב זו על גב זו על גב זו.
משתומם ונפעם הוא ניצב שם, בוש ודומם.
משתם הקילוח הוא אוסף בזהירות אלפי מילים זעירות לתוך מגבת
גדולה, צורר אותן ונושאן כעולל בן יומו על כפות ידיו על מנת
שלא לאבד ולו אחת, ומניחן על שולחן המטבח. הוא פורש את המגבת
ומייבש ברכות אבהית אותיות רטובות.

"מנחם, אני הולכת ממך" היה המשפט הראשון שמצא.