אין אנו מעיזים לומר,
תמיד מה שרצינו,
כן אנו רוצים תמיד,
רק לרמוז על מחשבותינו.

שנים של מחשבות,
שנים של בדידות,
שנים של אהבות,
כולן נכזבות.

בילדות,
אנו רומזים להורינו,
איזו מתנה אנו רוצים לקבל,
ליום הולדת או לחג.

בהתבגרות,
אנו רומזים לחברותינו,
אם אנו רוצים שהן יצאו אתנו,
לקולנוע או למסעדה.

בזקנה,
מרמזים אנחנו לילדינו,
מה אנו מצפים מהם לעשות,
מנסים לחנכם מחדש לחיים.

כל פעם רמיזות,
אף פעם לא אמיתות,
תמיד השקרים וההסוואות,
אם רק היינו אומרים אולי גם היינו מצליחים.