אחותי באה לבקר אותי אתמול, איזו חמודה.  קצת קשה לה, אני
רואה, היא תמיד שומרת מרחק ממני.  הרופא אמר שהיא לא יכולה כי
אני מאוד חולה.  אני מבינה, לא הייתי רוצה שתידבק.  היא קצת
השמינה, וכשאמרתי לה שהיא שמנה היא חייכה ואמרה שהיא בהריון.
שאני עומדת להיות דודה.  ליטפתי את מיצי, "דודה?" אחותי חייכה
אלי, "כן, יהיה לך אחיין, אני רוצה לקרוא לו אניד."  "אניד זה
שם יפה, נכון מיצי?"  הרמתי אותו קצת וגירדתי לו מתחת לסנטר
כמו שהוא אוהב.  אחותי קיווצה קצת את הגבות שלה בדאגה ופזלה
לעבר מיצי.  "מטפלים בך פה יפה?"  הנחתי את מיצי לידי והמשכתי
ללטף אותו.  "כן... אל תידאגי.  הם מאוד נחמדים אלינו.  הם
אפילו כבר נותנים לי להאכיל אותו במקום סתם לתת לו צלוחית על
הריצפה."  היא הינהנה וחייכה.  רגלה השלובה התנדנדה קצת
בעצבנות.  היא רצתה ללכת, אבל משהו הטריד אותה.  ישבנו שם בשקט
ככה רבע שעה.  כל הזמן היא חייכה והשפילה עיניים.  מידי פעם
כשדיברתי אל מיצי בחיבה היא פזלה לעברנו.  פתאום ראיתי שהיא
קמה ללכת.  "היום לקחו אותנו לגן משחקים."  סיפרתי לה, שלא
תלך, "הייתי בנדנדה ובמגלשה, והסתובבתי בכזאת מן קרוסלה... היה
ממש כיף.  ביקשתי לקחת גם את מיצי, אבל לא הרשו לי, הם אמרו
שחתולים צריכים להישאר בבית."  לקחתי אותו וחיבקתי אותו חזק.
אחותי פתאום קמה מהכיסא והתחילה לצעוק "די ורה! תפסיקי כבר
ללטף את הפגר הזה!" היא ממש השתוללה, רצה לעברי לקחה את מיצי
ממני וזרקה אותה לריצפה.  הוא לא התנגד.  "את לא מבינה שהוא
מת?! איך אפשר להיות כל כך טיפשים?!"  היא צעקה והסתכלה עלי
באימה.  לשנייה היא עמדה ולא זזה, רק העיניים שלה ריצדו להם.
ואז היא נפלה לה לאט לאט על הריצפה והתחילה לבכות.  לא ידעתי
מה לעשות.  מזל שהאחות באה וראתה אותה.  היא מהר הקימה אותה על
הרגליים והובילה אותה החוצה.  בחוץ שמעתי את אחותי צועקת "מתי
תגידו לה שהחתול הזה הוא סתם מפוחלץ?!  התפקיד שלכם הוא להבריא
אותה לא לתת לה להמשיך לחיות בעולם של אשליות!"  הסתכלתי לעבר
מיצי, הוא שכב שם בלי תנועה.  קמתי מהמיטה והלכתי לאיפה שאחותי
זרקה אותו.  הרמתי אותו לאט ובעדינות.  הוא לא התנגד.  אימצתי
אותו לליבי, ודימעה זלגה לי על הלחי.  "אל תקשיב לה, מיצי, היא
סתם מקנאה."