א.

הוא בנה את המגדל שלו אבן אחר אבן. רצה לגעת בשמים, טענו
הבריות.
מוזר היה בעיניי שאיש לא שאל אותו מדוע. והוא המשיך אבן אחר
אבן, כמו ילד, הבונה ארמונות בחול. איש לא הבין את מטרתו.
רציתי לשאול אותו, אבל הוא היה עסוק כל הזמן. ניסיתי לשלב את
עצמי בין לבנה למלט, אך הוא היה מהסה אותי בחוסר נחות. לא
הסכמתי להנחות המטופשות של הבריות. רצה לגעת בשמים. הרי כל בר
דעת יודע שהדבר אינו אפשרי, והוא היה נראה מיושב בדעתו, עד כמה
שבן אדם שבונה מגדלים לבדו יכול להיות מיושב.

לא ידעתי את שמו. בלבי קראתי לו נמרוד, כמו היה יציר דמיוני.
הצעתי לו עזרה, והוא סירב. יום יום הייתי עובר שם, והוא בשלו.
כיצד האמין שלדבר כזה יש סיכוי? זה לא היה מגדל רגיל, שאנשים
היו אמרים לעלות במדרגותיו. זה היה מגדל אבנים, פשוטו כמשמעו.
עוד משהו מוזר בנמרוד הזה היה שהוא בנה את מגדלו, כשהוא מעונב
מכף רגל עד פפיון.

בעבודה לא יכולתי לשמור על ריכוז. נמרוד הטריד את מנוחתי.
"יש לך שגיאות במזכר החדש" הודיע לי המנהל, בחור נחמד מאוד,
לובש בדרך כלל חולצות צבעונית ומכנסי שרוואל. הוא רצה לשמור על
אווירת פתיחות במשרד, ואף הצליח בכך. שמו היה ג'קי. אני קראתי
לו יעקב, חצי בצחוק ואולי מרצון חצי מודע להישמע רשמי.
"שמע, דון. אתה אחלה עובד. אני יודע שזו פעם אחת, אבל תשתדל
יותר. בסדר?"
יש אנשים בעבודה שראו בנחמדות שלו מעין אסון, בקנה מידה של
מנהלים זוטרים בחנות כלבו.
לא אני. כיבדתי אותו בשל כך.

כשחזרתי לביתי בהליכה, כהרגלי, הבחנתי באישה המידמה לפסל באחד
הכיכרות בתל אביב, שמעולם לא זכרתי את שמם. במבט ראשון לא
הייתי בטוח האם זה פסל או אישה. היא הייתה יפה מדי לאישה, וחיה
מדי לפסל. כשקרבתי אליה, היא קרצה אליי, כפי שנוהגות לעשות
נשים, שמידמות לפסל. בלילה חלמתי עליה. אני לא זוכר את כל
החלום. היא נזפה בי על כך, שאני עובד אלילים, ומעולם לא נבראתי
בצלמה ודמותה. התעקשתי על כך, והיא הוציאה מידיה ברקים
ומרכבות, פיה ירק תנינים, וחזרה באומרה: "אני אדם כשאר האדם."
איני זוכר איך הגבתי. התעוררתי שטוף זיעה מבהלה, גם הלחות לא
עזרה במאומה. הלחות המופקרת כזו, כבר אינך יודע אם אתה בוכה,
מבוהל או שפשוט חם לך. בכל מקרה, אהיה חייב לפגוש אותה שנית.
אקרא לה ענת.