מהנהן בראשו.
לא, זה כבר לא מצב קיים.
באות והולכות.
אנחנו מה אכפת לנו
אנחנו עשויים מפלדה.
בלית ברירה.

במצוקה.
שוב הרעידות באות.
זה נשאר עוד מההיא
כמו הבזקים חשמליים.
לזכור, אני זוכר
תמונות מאותו הרגע
מהחדר
הרגעים שביליתי איתה.

אוח, איך להפסיק
לסדר
להחזיר בחזרה
למה לי את אותה נערה
למה זה כואב להרגיש את ליבה
להיזכר במבטה
המוזיקה מנגנת שוב ושוב
אותה מנגינה
מרעידה אותי המחשבה
מילאה את חדרה.

והסוף... בסוף
זה הסוף שלי
לא יכול שוב לחפש תרוצים
נשים
לא יכול, לא רוצה
איך לצאת מזה
קחי, ולקחת
את שפיותי כמתנה
שלי לרגע, עד לרגע היסורים.

שוב אני מביט בקינאה
איך הכרית מערסלת את ראשה.
מנסה שוב, להגיע וללטפה
מנסה, מנסה לחוש את שערה
אני
אני נותרתי,
מחוץ למפתן דלתה.


---
הקראה:
http://stage.co.il/Stories/219369