חשבתם פעם איזה מעניין זה להסתכל על הלוויה שלך, כלומר להיות
מסוגל לראות את כל מה שקורה מלמעלה. החלטתי לעשות משהו בנידון,
אז ביום שישי ה-11.7.02 החלטתי להתאבד. נורא עניין אותי איך
יראו הדברים אחרי שאני אמות. מי יבוא להלוויה שלי, מי יבכה, מי
יבוא כי הוא חייב ומי יבוא כי באמת אכפת לו ממני... אז עשיתי
את זה! בלעתי בערך מאה כדורי אקמול אחד אחרי השני ומה שקרה אחר
כך אני כבר לא כל כך זוכרת. מה שאני כן זוכרת ויכולה לספר לכם
זה כל מה שקרה מהיום שלמחרת. מצאתי את עצמי זרוקה באיזה גן,
שממש רחוק מלהראות כמו גן עדן. סתם גן, קרוסלה כמה ספסלים לא
משהו רציני.
פתאום ירד עליי מין מסך גדול כזה ,כמו בקולנוע. התיישבתי על
הספסל ממול והסתכלתי. הסרט שהקרינו היה הלוויה שלי, ממש ככה.
נורא התרגשתי, צילמו מקרוב את הקבר שלי ואת כל מי שבא. אפילו
עשו קלוזאפים על מי שבכה. כל החברים שלי היו שם, הטובים וגם
הפחות טובים. ראשונים הגיעו ההורים שלי. שניהם בוכים ומחזיקים
את היד לאחי הקטן. הם נראו כל כך חסרי אונים כאילו לא ישנו כל
הלילה כי ניסו למצוא סיבות. אני מבינה אותם, גם אני הייתי
עסוקה בלחפש סיבות אם הבת שלי הייתה מתאבדת ככה משום מקום. אחר
כך הגיע אביב. אביב היה החבר הראשון שהיה שלי בתיכון. כל
הלוויה הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. לפי דעתי הוא קינא בי
קצת. הוא תמיד רצה להתאבד אבל אף פעם לא היה לו באמת אומץ. אחר
כל הגיעו מורן וגליה. מורן הייתה חברה שלי כבר מכיתה יוד,
היינו ממש קרובות. היא נשכבה על הקבר שלי וצרחה שלא הייתי
צריכה לעזוב אותה ומה היא תעשה כאן בלעדי. אני חושבת שגליה די
שמחה שהתאבדתי כי עכשיו היא יכולה בשקט להיות החברה הכי טובה
של מורן. אחיהם הגיע יותם עם אבא ואמא שלו. יותם היה הידיד הכי
טוב שלי ואחרי זה גם היינו ביחד בערך תשעה חודשים. עליו באמת
לא יכולתי לדעת מה הוא מרגיש, כמו תמיד, אף פעם אי אפשר היה
לדעת מה באמת עובר לו בראש. אני מניחה שהוא היה מאוד עצוב, הוא
גם בכה הרבה, ידעתי שהוא אהב אותי באמת. כשראיתי אותו התחלתי
לבכות. המחשבה שאני לא אוכל לגעת בו יותר לעולם עשתה לי רע
והתחילו לרוץ לי במוח כל מיני חרטות, אבל עכשיו כבר אין מה
לעשות. אני ויותם מכירים אחד את השני מגיל מאוד קטן ותמיד
הסתדרנו ביחד תמיד היינו הידידים הכי טובים בעולם והיה ברור
לכולם שמתישהו נהיה ביחד. בסופו של דבר זה קרה והיו לי איתו
תשעה חודשים נפלאים. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים.
עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם שזאת הסיבה שהחלטתי לשים קץ לחיי
אבל זאת ממש לא הסיבה. אחרי כמה זמן התחילו לבוא כל החברים שלי
שאני יודעת שהם באו כי הם מרגישים חייבים. אחרונות הגיעו מור
וסיון. החברות הכי טובות שלי. מחזיקות ידיים ובוכות. ברגע
שראיתי אותן לא יכולתי להחזיק את הדמעות ופשוט בכיתי בהיסטריה.
רציתי רק שהסרט יגמר ואני אוכל כבר לחזור הבייתה ולגלות שהכל
היה סתם חלום. סיון חיבקה את מור וליטפה אותה אבל הם לא דיברו.
מוזר, לסיון תמיד יש מה להגיד. מור התיישבה על הברכיים ליד
הקבר וסיון לידה. פתאום היא הוציאה מהכיס דף והתחילה לקרוא, "
ליאור יום אחד עבר ואני כל כך מתגעגעת, אני לא יודעת אפילו מה
אני רוצה להגיד, כי אני עדיין בטוחה שתתקשרי אלי היום בערב
ותספרי איך עבר עליך היום ואז אני ארגע ואבין שהכל היה פשוט
חלום רע. אני לא יכולה לשאול אותך למה ואני גם לא רוצה, אבל
אני כועסת , אני כועסת עליך כי אני אוהבת אותך כל כך, כי החיים
שלי יהיו ריקים בלעדייך. אני כועסת כי השארת אותנו לבד. אבל
אני כל כך אוהבת אותך, וכל כך מתגעגעת וכל כך רוצה שתחזרי. רק
מבט אחד, רק לראות אותך קצת לתת לך חיבוק את כל כך חסרה לנו...
בשלב הזה היא כבר לא יכלה לקרוא יותר אז היא קמה והלכה לצד.
חשבתם פעם איך זה יהיה להסתכל על הלוויה שלכם מלמעלה? אז ביום
שישי ה-11.7.02 התאבדתי, ורק אז הבנתי, כמה אני רוצה לחיות...

מוקדש באהבה לסיוני,בתקווה שהיא לא בוכה כרגע.