הבדידות היא ללא ספק הרגש הנעלה, הכאוב והאצילי ביותר אשר יכול
אדם לחוות.
מכל המצבים אליהם מביא עצמו אדם בחייו, דורש מצב זה הקרבה שרק
האמיצים והאמיתיים ביותר יקבלו ויאמצו אל חיקם.
רבים לא מבינים את המתבודד, חלקם בזים לו ואף פוחדים ממנו, אין
הם מסוגלים לראות איזו הקרבה נדרשת מצדו. אלו, למשל, המקפחים
נפשם למות למען מטרה, בזאת נגמרה משימתם, שהרי חייהם תמו ואינם
נאלצים לחוות את תוצאות הקרבתם ואף במותם ייזכרו ויצוינו לטובה
ולכבוד. ואדם אשר הקריב כל אשר לו למען אהבת אישה? לפחות יזכה
בתמיכתה ואהבתה כמשען למכאוביו.
אך אותו מתבודד, אשר אין איש לצדו, רק בעצמו יוכל להתנחם
ובאמונתו כי בחר את הבחירה הנכונה. רק אותו אחד אשר טעם את טעם
הבדידות, אותו אחד שמעולם לא הוזמן למסיבה, שנבחר אחרון במשחק
כדורגל, אותו אחד שאף אחת לא רצתה לרקוד עמו, אותו אחד שגם
בהיותו מוקף חברים רבים המדברים סביבו, צוחקים סביבו, ירגיש
לבד, היחיד ביקום, יבין ללבו של זה, ידע את גודל ההקרבה.
אינני מאמין עוד בנחיצותה של חברה. אינני מאמין עוד כי תמיד
טובים השניים מן האחד. הדבר היחיד בו עודני כן מאמין הוא אני
עצמי וכל מה שאנוכי מייצג. חברים אמיתיים מעטים היו לי בחיי
ואינני מתעצב על כך, נוכחתי לדעת בחיי הקצרים כי בנושאים אלו
נעלה האיכות על הכמות, וכאחד שהמושג חברים בשבילו עד לפני שבע
שנים היה כל מי שלא לעג לו, כל מי שבכלל התייחס אליו, ללא שום
קשר אם הכל התפוצץ בפניו, אני מניח שעלי להיות אסיר תודה. מודע
אני היטב לרגש הבדידות, אינני מסוגל לספור את הימים שהעברתי
בחוסר מעש, רק אני והווייתי אשר הייתה בלתי נסבלת בעיניי, אך
למדתי שבמצבים מסוימים, בחברות מסוימות, הכי בטוח לבד... סגרתי
עצמי והחלטתי כי לפני שאעז להתחבר אל בני אדם, איאלץ להתפייס
עם עצמי. את מחיר הכאב שילמתי ואינני מתלונן, ואף ששורות אלו
נכתבות עם גוש בגרוני, חש אני שלמות ואושר אשר לא ניתן לתייגם
במחיר.
רואה אני אנשים הולכים בקבוצות, נעים כעדרי ענק, חיים כל חייהם
באינטראקציה בלתי פוסקת עם אנשים אחרים, תוהה אני עד כמה
מכירים הם את עצמם.
רואה אני גם את עצמי הולך עם חברי, צוחק, או מנגן איתם, או
שותה איתם בפאב, רואה את פרצופי המחייך, זוכר אני את רגעינו
היפים ביותר והחזקים ביותר.
אך את אותו הילד, הקטן והחיוור, עם המכנסיים הקצרים, השמנמן עם
השביל בצד בשיערו, את אותו ספסל בודד עליו ישב וצפה במשחק, את
אותו גיבור, קדוש מעונה ששב אל בית אמו ודמעות בעיניו מוסוות
בחיוך מזויף - לא אשכח לעולם. |
