כעת, כאשר נטבלה נפשנו באש, חושל מוחנו תחת הפטיש ורוטש גופינו
תחת להבי השנאה, נישא ראשינו בגאווה מעל הרצפה, מעבר לטווח
ראייתנו בראשינו המורכן ונביט סביב.
ומבטנו, בבתוליותו, ימצא עיניים רבות. מאות, רבבות עיני בני
אנוש, ונדע כי עיניים זרות המה.

נדע, עייפים, רצוצים, אך נבונים, כי לא מצנפות ליצנים לראשם,
אף לא מגבעת המלומד, כי אם קולר הברזל על צווארם.
בשורות הולכים הם כבולים בשלשלאות הבורות ומסלולם אין ידוע
לאיש מהם. וכי איך ידעו לאן ילכו, ואין עיניים בראשם? שהרי כל
דבר שיראו, חדש הוא ברוחם ובנפשם, ובאיוולת יתרגשו ואחר יכרעו
ואחר יסגדו ולאחר שבוע יתייגו ולאחר חודש ישכחו מלבם.
ונדע, כי יצר האדם, לשאוב אל תוכו עוד ועוד ולהמשיך לחוות
בעודו רומס כל הנקרה בדרכו, לא גווע.
נדע, אנו, השבורים, התשושים, הדחויים והמטורפים כי סחור - סחור
מסלולם ולנצח ילכו-ידדו במעגל סביב הזמני, השולי, העתיד למות.
בטוחים כי כל פעם האפילו אל מעוז חדש, מקלט חדש להימלט מפני
זעקות עינוי נשמתם המיותמת, לא ידעו כי הכל היינו הך.

אם בעבר היו אלו טקסי הקורבן לאלילים ולאחר מכן משתות היין של
דיוניסוס, הפכו אלו עם שחר האתאיזם לפולחני השטן והמאגיה, כאשר
תמיד יימלטו מן המחשבה וההתבוננות היישר אל תוך חיבוקו החם של
העונג וקלות הרוח ויכנו ערכים אלו "מפותחים" או "נאורים". לאחר
מכן, עם עליית המדע והמהפכה התעשייתית, הפכו "ערכים נעלים" אלו
ל"תרבות פרימיטיבית" ומחול חדש, מהנה ומסוכן בהרבה מזה מצאו
להם: הטכנולוגיה והמדע שם האדון המספק כל צרכינו ותרבות הצריכה
היא עבודתנו הקדושה. אך האם כה שונים הדברים? משחר האנושות
נתפסו הרסן, תורת המוסר, ההתבוננות והתבונה בזויים ומאוסים -
האם אותם הבורחים אי פעם נגעו בנצחי?

חלילה, אינני שולל כל מגע בתענוגות, באיוולת או בנועד להיגמר,
שהרי אלו חקוקים בנו ומאזנים אותנו, אך מחלתו המכוערת והקשה
ביותר של האדם היא יכולתו הבלתי נסבלת להפוך האמצעי למטרה.
אותם אלילים פאגאניים, שלכבודם נבנו פסל, מבנים מדהימים בגודלם
וביופיים, ערים שלמות ואלפי אנשים אשר מתו בשמם, נשכחו ונמחו
מעל פני האדמה כמעט כליל וכל התרבות הסובבת סביבם הושמה לבוז
ונחשבת "פרימיטיבית". אך המוסר, השאיפה להתפתחות ולמידה, האהבה
העצמית ולזולת, אלו הם דברים שבגדר הנצחי (והיינו הך לגבי
הבורות, הרשע, והאכזריות, אך דורש אני לקרוא לילד בשמו. לא
"מציאות", לא "מודרניזציה" ולא "קידמה" הם אם כל התפוררות).
והטכנולוגיה והמדע? אותו עיסוק שבמאה ה18 נחשב מפוקפק ובמאה
ה16 נחשב כישוף? האם קדושתו לאדם גם היא בגדר הנצחי? אינני
חושב כך...

אדם אשר פקח עיניו וניסה לעמוד מחוץ למעגל ולהביט בשיירת
העבדים הסובבת הזו יקבל תמורת הקרבתו את הזכות הנעלה ביותר לה
זכו בני האנוש, זכות שהייתה שלו מאז ומעולם אך בחולשתו ויתר
עליה - הזכות לבחירה, החופש. ואין מדובר בחופש התנועה, או חופש
הביטוי, מדובר בחופש רוחני, בחיפוש אחר האמת. נישא עינינו
קדימה ומולנו אוקיינוס רחב ידיים אשר על גליו הנוצצים אנו
נישאים וזורמים, הלאה וקדימה אל עבר ייעודנו המצפה, רוכבים
בעונג טהור על הגל, אך גם ברכיבה מענגת זו נזהרים אנו ופוקחים
עינינו, פן נטבע בין מימיו המלוחים של האוקיינוס. אל לנו לעמוד
ולחפש מעון, שכן מעון הוא אין אלא מקלט, אך מתוך מצפון נקי.
לעמוד במקום פירושו אך ורק לנוע אחורה ועלינו תמיד להתקדם. אך
לא התקדמות שאפתנית, רעבה ורדופה, אלא זרימה חלקה וטהורה אל
מעוז חפצינו, ומצפוננו האינטלקטואלי יהיה כמשען אחיזתנו
וירוממנו מעל כל עבדות,
וכל אשר ילך בדרכנו יסיר מעצמו החטא החמור, אך הנפוץ ביותר בו
לוקה האנושות - השעמום. שכן מה הוא שעמום אם לא המצב בו אנו
מתרחקים מייעודנו? בו אנו מונעים מעצמנו אושר ומדכאים את
יכולתנו לברוא, להתפתח, לאהוב, לגדול, להאמין...

הרפו אחיזתכם מן הקרוסלה וצעדו אל השביל, אל הדרך האינסופית
אל החופש והבנייה העצמית. הנבונים שבינינו ימצאו את הגאולה.