"מצוין" חשב לעצמו דוקטור קראן ושלח את זרועו החמישית אל עבר
העט הקרוב. הוא רשם את ממצאיו בנוגע לאובייקט הנוכחי, השמונה
עשרה שלו היום כבר, והתכונן לסגור את המעבדה ללילה. לפתע הוא
חש צלצול חד באוזניו.
"לעזאזל... מה הוא רוצה הפעם?!" הוא סינן לעצמו, אבל הוא ידע
שעם הגנרל אסור להתעסק, ולכן שינס מותניו, התרכז, וענה.
"כן אדוני?"
"קראן! איך עבר היום האחרון של המחקר?"
דוקטור קראן עמד לענות, אך באותה שניה נפתחה דלת המעבדה בקול
שאון וסטגו, אחד מעוזריו, נכנס.
"דוקטור! דוקטור! אתה חייב לבוא איתי!"
"לא עכשיו סטגו, אני בשיחה עם הגנרל!"
"אבל דוקטור! זה דחוף! זה..."
"סטגו!! הגנרל ישתמש בי בתוך צעצוע לבן שלו הסדיסט אם לא תעוף
מכאן עכשיו!"
"אבל דוקטור!!!"
"אני מצטער, סטגו..." אמר הדוקטור ולחץ על כפתור בקרבת מקום.
מיד הגיעו שני רובוטים שלקחו את סטגו מהמקום לפני שהיה לו זמן
להגיב.
"מצטער על העיכוב, אדוני"
"מה לעזאזל קרה?!"
"שום דבר, אחד העובדים רצה משהו. בכל מקרה, עד כה המדגם שלנו
מושלם"
"כמה אובייקטים בדקנו?"
"אלף, אדוני. מכולם אותם תוצאות בסה"כ"
"מצוין!"
"כן, ככה גם אני חשבתי!"
"תתריע לכולם על הספינה שלך, דוקטור. הפלישה תתבצע בעוד שבוע
מהיום, בדיוק!"

גזע הטנקירין, הגזע הוותיק ביותר ביקום, עקב אחרי המין האנושי
על כדור-הארץ מאז שגילה על קיומו מתישהו לפני שלושת אלפים שנה.
אפשר להגיד שהם הכירו את האדם טוב יותר מאלוהים בעצמו. אף אחד
לא חשב בהתחלה על מגע, שכן כולם היו עסוקים מאוד במלחמה עם
כוכב מאדים. צורות החיים המוזרות משם המשיכו לשגר גלי תקיפה אל
עבר הכוכב הסמוך, טנקירין. בסופו של דבר, לאחר מחקר ארוך,
הצליחו מדעני טנקירין להסיט את מסלולו של כוכבם ואף לעטוף אותו
בשכבה של גז סודי שכרמה לו להיראות כבלתי נראה לכל מי שהביט
עליו מבחוץ (זה קרה בערך בשנת 1800)
כך, בעזרת גורם ההטעיה וכמה הפתעות, הצליחו בני טנקירין להטות
את הגלגל לטובתם ולנצח במלחמה. מלך טנקירין, שחרד לשלום
נתיניו, ציווה להשמיד לגמרי כל יצור חי על פני מאדים.
כעבור חודשיים, הפך מאדים לכוכב מוות.
באותה תקופה בערך החלו הטנקירינים לתהות על קנקנו של
כדור-הארץ. הם החליטו כי מן החכם הוא להסיק שגם היצורים החיים
על כדור הארץ ינסו בסופו של דבר לכבוש את טנקירין בשביל
המשאבים שבו. ככל שעברו השנים והטנקירינים ראו איך בני האדם
משמידים את המשאבים הטבעיים שלהם בחוסר אחריות, חוזקה טענה זו.
קבוצה קטנה בשם "כוח צדק" (שום קשר לכוכב הלכת) טענה בפני המלך
כי תושבי כדור הארץ לא רק שלא יודעים על קיומו של טנקירין בשם
הטכנולוגיה העלובה שלהם (רק עכשיו למדו איך לשכפל כבשה ועדיין
זקוקים לידיים כדי להזיז דברים), אלא שהם עדיין מחפשים חיים על
מאדים, מה שמראה על ההיגיון הדפוק שלהם... חוץ מכך, "כוח צדק"
טענו כי זהו כוכב שוחר שלום שלא יפתח במלחמה.
אולם המלך, צאצא של המלך שהשמיד את אוכלוסיית מאדים, זכר
מסיפורי המשפחה את אימת המלחמה האחרונה, והחליט לשגר התקפה
ברגע שהדבר יהפוך לאפשרי.
צוות מיוחד שהוקם לשם כך בא עם הרעיון של להשתמש בבני האדם.
כיצד? לשגר קבוצה של טנקירינים מוסווים כבני אדם, שתפקידם יהיה
להפרות מינית את נשות האדם, ובכך ליצור אוכלוסיה טנקירינית על
כוכב ארץ. כשהללו יוולדו, יצרו עימם הטנקירינים קשר טלפתי
וינחו אותם על המשך התהליך.
הרעיון של לשלוח צבא לא בא בחשבון עדיין, שכן המלך עדיין היה
מודרני יותר מקודמיו ולא חפץ להשמיד מיד את הכוכב ללא ידע ברור
כי הוא מהווה סכנה, אלא רק להיות מסוגל במקרה הצורך.
השאלה שהתעוררה היתה: כיצד אדם וזוגתו מגיעים למצב של קיום
יחסי מין? על זה התחיל המחקר.
מן הסתם הרעיון של קשר ארוך טווח ונישואים לא בא בחשבון, שכן
אז היה על הפלוגה להישאר בכדור הארץ מספר רב של שנים ולהסתכן
בחשיפה. גם אונס לא בא בחשבון, שכן כוחם של הטנקירינים היה
במוחם, ולא בשריריהם...
לכן הוחלט לחטוף אלף בני אדם ולחקור אותם, כדי לדעת מה הדרך
הטובה ביותר "להגיע איתה למיטה" (המלך שועשע מאוד מהביטוי
הזה).
כאשר תם המחקר, נאספו כל התוצאות, ועורבבו אל תוך מוח מכני
מיוחד שיצרו המדענים. מוח כזה הושתל בכל אחד מחיילי הפלוגה
שעמדה לפלוש לכדור הארץ ולהתחיל בביצוע המשימה.
בינתיים, בבית הסוהר של ספינתו של דוקטור קראן, ישב סטגו
והזעיף פנים. "בסדר, אל תקשיבו לי. רק חכו ותראו"

המעקב הראשון היה אחרי חייל שנשלח אל פאב שכונתי. ליד הבאר
ישבו המון בחורות שמראן היה מושך מאוד. המדענים חישבו מהר את
הנתונים, וקבעו שלפי המוח המכני החייל ייגש אל השניה משמאל, לה
יש את מימדי הגוף המושכים ביותר. להפתעתם הרבה החייל התעלם מכל
יושבות הבאר, ודווקא התמקד באחת, בעלת גוף מלא קצת ועיניים
עצובות, שישבה ליד שולחן ושתתה קולה. הוא התיישב לידה, והם
פתחו בשיחה. תוך חצי שעה הם עזבו את הבאר. המקרה הוגדר ככישלון
כאשר החייל, לאחר שליווה אותה אל ביתה, רק לקח את מספר הטלפון
שלה, נישק אותה על הלחי, ועזב את המקום.
נמסרו דיוווחים על עוד שלושה-עשר חיילים שלהם קרה מקרה דומה.
בסופו של דבר נקראו כל החיילים לחזור. אך הם סרבו.
הם טענו כי החיים כאן על כדור הארץ, לצד שותפות ממין נקבה,
עדיפים על אותם חיים בבית, בטנקירין.

"קראן!!!"
"כן גנרל, אני יודע..."
"כישלון! זה פשוט כישלון! המלך יפטר אותי!"
"בכנות אדוני, אני לא יודע מה השתבש!"
"אין דבר כזה לא יודע! תברר!!"
והשיחה הסתיימה.
דוקטור קראן ישב כמה דקות, שתה כוס חומצה, ואז ירד אל אגף בית
הסוהר.
"ערב טוב, סטגו"
"ערב טוב דוקטור קראן"
"למה שלא תספר לי את מה שרצית להגיד לי אז, באותו לילה..."
"בשמחה אדוני...בשמחה..."
וכך סיפר סטגו:
"כמעט צדקנו לגמרי, דוקטור. המחקר שלנו היה כמעט מדויק. כל
האובייקטים הראו סימני דחף מיני כלפי הנקבות בעלות הגוף
המסוים, ולאחר ההדמיה שיצרנו אף אחד מהם לא רצה להישאר למחרת.
לפי הממצאים הללו המשימה הייתה אמורה להיות ממש קלה. אנחנו
שולחים איתם אמצעי מניעה פגומים, הם עושים מה שעושים, חוזרים
לחללית תוך כמה שעות, ואיך אומרים? הזרע כבר נטמן באדמה...ברוב
המקרים תוך 9-10 חודשים הצאצא היה בוקע, מתחיל להתפתח במהירות
טנקירינית, והייתה נוצרת לנו פלוגת לוחמים סודית.
מה שניסיתי לומר לך אתמול, אדוני, היה שהאובייקט האחרון שחקרתי
סתר את המחקר שלנו לחלוטין! בשאלונים הוא ממש לא התייחס לקטע
של מין! בתור מתנה הוא רצה לכתוב לה שיר, בתור משיכה הוא רצה
להתמקד בעיניים ולא בשום דבר אחר שנמצא מתחת לקו הצוואר,
ובריאיון האישי כשהוא נשאל מה הוא היה רוצה מדוגמנית-על ארצית
שהעלנו בצורה רנדומלית, הוא אמר "כלום, לא הטיפוס שלי..."
ואחרי זה הוא סיפר לי על האהבה. מסתבר שאהבה זה רגש שאתה מרגיש
כלפי נקבה, לפעמים אפילו כלפי זכר, למרות שזה נפוץ פחות. זה
רגש שגורם לך להרגיש בלבול, חמימות, בחילה קלה, ודחף עז להיות
עם האובייקט כלפיו אתה חש את הרגש, אבל...ללא כל מגע מיני.
הרצון הוא לגעת, ללטף, לחבק ושאר דברים כאלו שלא מובילים לשום
תענוג מיני...אם אכן יתבצע אקט מיני, האובייקט הנחקר סיפר לי
שהוא לא היה חושב אפילו על התענוג המיני אלא על ההנאה הפנימית
של רגע אינטימי עם מושא אהבתו.
אתה מבין למה אני חותר?"
ודוקטור קראן הבין טוב מאוד. הרגש הזה, האהבה, היה חזק יותר
מכל הדחפים המיניים של האובייקטים האחרים גם יחד. כשהמוח המכני
הוכן בידי המדענים, נתון ה"אהבה" לא נלקח בחשבון. מכיוון שהוא
טרם היה ידוע למדענים, החיישנים לא זיהו שום בעיה. אך בפועל,
האהבה ביטלה את כל שאר הגורמים במוח המכני, והפכו את הפלוגה
שנשלחה לארץ לחסרת תועלת. הם לא חשבו על התרבות. אלא על
לאהוב...
"לעזאזל בני האדם האלה..." סינן דוקטור קראן, "הם שמרו בסודיות
על הנשק הכי חזק שלהם...הם ידעו שהקרב הזה נגמר לפני שהוא
התחיל..."

אותו לילה שב דוקטור קראן לביתו. הוא הניח את תיקו הכבד על
הארץ, והתיישב ליד אישתו לארוחת הערב. לפתע קם ממקומו, ניגש אל
אשתו, וליטף אותה בתנועה מגושמת משהו על לחייה.
"תגיד, מה אתה עושה?!" היא שאלה בהפתעה
"שום דבר..." אמר דוקטור כאשר מבט עצוב על פניו והרגשה ריקה
בלבו, "באמת ששום דבר..."