כולם עזבו פתאום, קונספירציה נגדי.
בדיוק עכשיו כשנגמרו המילים והחלו הדמעות
והדמעות זולגות להן, זורמות, מתחברות עם המים
נשפכות לנהר הגדול במקום לא נודע, מרוחק,
יפהיפה,
מקום שאף פעם לא אראה.
רק מברשת השניים
שנשארה כי היא חייבת
כי אין לה כוח לקום וללכת.
ולמברשת השניים, שדימיתיה למיקרופון,
דימיתיה, כמו תמיד, למשהו אחר, שונה לגמרי,
מקוננת שירים ללא מנגינות
עם מילים נוגות וכואבות
מילים הבאות מעמקי נשמתי, או של מישהו אחר?
ולפעמים רק מנגינה,
תו תו, אקורד אקורד,
בכיי לא נשמע
דמעותי לא נראות.
קר לי וכואב,
האש שבערה בי,
ששימשה לחימומו של האחר,
שנתנה לו אור,
שרפה לבסוף גם אותי
ונראה כי אף אחד לא התחמם, מעולם,
לא מהאש שלי,
ואף אחד לא ראה אור מימיו,
לא את אורי,
ואף אחד לא יזכור,
לא אותי.