הרחוב ארוך וצר. הצללים מלטפים את קירות הבתים השחורים והלילה
מכסה את הרחוב בחושך. חונק אותו באפלה. אפלת מוות, שמטפטפת
לתוך כל חריץ וחור במדרכה, בקירות, ברחוב הכהה.
וברחוב הזה, בנוסף לצללים ולחושך, יש פנסים. שורה של פנסים.
מליוני פנסים דולקים. זוהרים כולם באור בהיר, אש מרצדת בתוך
מיכל הזכוכית של כל פנס. ישנם פנסים, שאורם הנוגה זוהר ומקסים,
והם ממלאים את החלל האפל שסביבם במעט תקווה של חיים.
וישנם פנסים שהאור הדולק בהם, דועך לאיטו, שנגזל מן האש טיפות
החמצן האחרונות, שניות החיים האחרונות.
כל ערב, שלא נראה שונה מן הבוקר ברחוב הארוך, עובר האיש, מדליק
הפנסים, עובר ומכבה את הפנסים הדועכים, ומדליק במקומם פנסים
חדשים שהאש בהם רוקדת וצוחקת. וכך הדבר מידיי ערב. מעגל של
חיים. שיגרה ברחוב החשוך.

אני מוצאת את עצמי פוסעת לאורך הרחוב הארוך והחשוך. האפלה
עוטפת אותי מכל כיוון, מכסה אותי, חונקת אותי. הצללים והלחישות
מתגנבים מאחורי, אוחזים בי בכוח קר, שואבים ממני את פיסות
התקווה האחרונות. ואז אני רואה אותם. את הפנסים. מליוני פנסים
עומדים בשורה, דולקים, מאירים. ואני מתמלאת באושר עילאי שמציף
אותי מבפנים, חזק מספיק כדי לגרש את אותם הצללים והאפלה שמצאו
את דרכם לתוך ליבי.
אני מעבירה בדרכי יד על עמודו של כל אחד מהפנסים. נוגעת באצבע
בכיתוב שחקוק על בסיסו של כל פנס. כיתוב עם שמות. מרגישה את
הנשמה שבשם, שומעת אותם מדברים איתי, מרגישה אותם חיים שם.
ואני ממששת עם האצבעות את הכיתוב המוכר והידוע כל כך. הכיתוב
עם השם שלי. הפנס שלי.

החדר שלי, הרצפה, המיטה, השולחן, הכל מסתובב סביבי... אוי
הכאב... הכאב... פרק היד שלי, דם בכל מקום, הסכין פה לידי...
אוי! הדם! הכאב!...

הפנס נכבה. רק עמוד עשן קטן מסתלסל לו למעלה, לעבר השמיים.
מתמזג עם האפלה העוטפת, שממלאת את מקום האש המרצת שהייתה פה עד
לפני כמה דקות. והאפלה מסתננת לתוך הלב וממלאת אותו בחושך,
קור, ריקנות. ועכשיו יש רק אפלה במקום פנס. אין יותר פנס שלי.