בבניין עם תקרה ממש גבוהה, עם קירות חיוורים כל-כך, אני מחזיקה
לאופק ביד והולכת איתו. לפעמים הוא מנסה להשתחרר ואני משחררת
אותו, אבל הוא בדרך-כלל חוזר. בחלק של המדרגות, הקירות היו
עמוסי צבעים. פסים,פסים של עשרות צבעים נוזלים אחד לשני
ומתערבבים זה בזה. האופק התחיל למנות את הצבעים. כשהגענו למטה,
ראינו הכל מלמעלה. כמו שטיח שנפרש לרגלינו,אבל שטיח שאסור
לדרוך עליו. האופק ניסה לדרוך עליו, אני אמרתי לו שזו לא דרך
להתנהג בבניין עם הקירות הלבנים החוורים והתקרה הגבוהה.
כשעלינו שוב,ראינו את החורף, הוא היה ממש חי, אבל האופק ראה
שאנשים נלחמים שם. כשהתקרבנו לחלון, ראינו אותו שרוע על אבנים
לחות ומהחלון השני ראינו אנשים. שמחים,אבל ממשהו אחר, הם לא
ידעו. כשהמשכנו ראינו דברים טיפשיים, אבל האופק ראה בהם הרבה
משמעות.
האופק תמיד יודע, כי הוא ההתחלה של הכל וגם הסוף.
ואז הוא עזב, לא נעלם. הוא לא רצה להמשיך איתי.