22:00. היא ישבה על הכיסא במטבח, מול המיקרוגל והתבוננה בספרות
הירוקות שהופיעו עליו.
22:01.
22:02.
22:03.
22:04.
22:05.
ילדה קטנה שפסעה למטבח הפתיעה אותה.
"נטלי, כבר מאוחר. את צריכה לישון."
"כן אימא." אמרה נטלי. היא עדיין לא הגיעה לגיל שבו מתווכחים
על כל דבר. האישה קמה, ולקחה את נטלי על הידים עד למיטה.
"אימא, מתי אבא יחזור?"
"הוא... הוא עדיין בעבודה."
נטלי עצמה את עייניה בחוסר רצון. והאישה יצאה מהחדר, בעודה
מקווה שלא נאלצה לשקר לאוצר הקטן שלה.

היא הייתה חייבת להעסיק את עצמה. היא תאופה עוגה, בשבילו.
היא הוציאה מהארון את הקמח והחלה לנפות אותו לתוך קערה גדולה.
היא זכרה את היום בו נפגשו.
זה היה באיזו מסיבת סטודנטים כלשהי. הוא הזמין אותה לרקוד. מאז
הם ביחד, כבר שלוש עשרה שנה.
זה טבעי שיתחיל לשעמם לו איתה.

היא הוסיפה את הקקאו לקמח והחלה להקציף את הביצים.
זה היה במסעדה אחת, אז כשהוא הציע לה נישואין. שנתיים בלבד
לאחר שהכירה אותו.
הוא הוציא טבעת, וכמו רומנטיקן מושלם הבטיח לה חיים נהדרים
איתו.
באמת החיים שלה איתו נהדרים... אבל לא בשבילה.

היא עירבבה את הכל ביחד, שטחה את הבלילה בתבנית והכניסה אותה
לתנור. היא התיישבה על הכיסא. היא נזכרה לפתע בחתונתם לפני
שלוש עשרה שנים. היא לא זכרה הרבה ממנה, רק שבליל הכלולות שלהם
הוא השתכר.
לאחר שנישאו הוא אסר עליה לעבוד בטענה שמקומה של האישה במטבח,
ומלבד זאת הוא אינו רוצה שתתאמץ.
חצי שנה לאחר נישואיהם היא מילאה את תפקידה השני בתור אישה
ונכנסה להריון. את רוב ההריון בילתה לבד בבית.
הוא "לצערו" היה שרוי בהמון פגישות עסקים. כאשר חזר מהן, בשעות
הלילה המאוחרות, הדיף ניחוח בושם אישה.
בתחילה היא שיקרה לעצמה, אמרה שהוא ודאי התחכך במישהי בטעות,
נעמד קרוב מדי למישהי במעלית.
היו לה שלל תירוצים ובכל פעם היא שלפה לעצמה אחד אחר.

23:07. העוגה מוכנה. היא הוציאה אותה בזהירות ונתנה לה להתקרר.
הטלפון צילצל, זה היה הוא. הוא נשמע צרוד במקצת. הוא התנצל
ואמר שהם דנים בסוגיה שהדעות חלוקות לגביה לחלוטין.
היא התאפקה שלא לשאול אם חילוקי הדעות נבעו מחיבתו לסקס
אוראלי. הוא מסר נשיקה לנטלי. היא אמרה שנטלי ישנה וניתקה.

נטלי הייתה אחד השיקולים המכריעים ביותר בהחלטתה לא לעזוב
אותו. בשביל מה היא צריכה את החרא הזה?
היא לא הייתה בטוחה אם עמוק בפנים היא עדיין אוהבת אותו. את
הבוגד השקרן המסריח הזה.
היא החליטה להישאר לזמן מה. ובכן, שלוש עשרה שנים הן בהחלט זמן
מה.

23:30. העוגה כבר התקררה. היא הוציאה מיכל של שמנת מתוקה
והקציפה אותו עם קצת סוכר ונס קפה, בדיוק כמו שהוא אוהב.
פעם הוא נכנס כאשר הייתה בשלב ההקצפה. הוא נעמד מאחוריה, כמו
באותם סרטים רומנטיים שהרבתה לראות בשעות הבוקר.
הוא טבל את אצבעה והכניס אותה לפיו.
עכשיו הקצפת כבר מוכנה והעיניים שלה מלאות דמעות.

לפני שלוש עשרה שנים היא למדה רפואה ותיכננה לעצמה עתיד מבהיק
מאושר.
תראי אותך, היא פקדה על עצמה להסתכל בדלת המבהיקה של תנור
הבישול. תראי אותך! כל עולמך הוא בטלנובלות, ובבישול ובנקיון.
את, שכל-כך אהבת לדעת ולחקור. שכל-כך נהנת מהחיים. תראי אותך.
תסתכלי על עצמך. תסתכלי כלבה, ותסתכלי!
היא סטרה לעצמה והתמוטטה בבכי. היא שמחה שחדרה של נטלי בקצה
המסדרון ושאם תבכה בשקט היא לא תתעורר.
היא נכנסה לחדר השרותים והתיישבה על דופן האמבטיה. שלוש עשרה
שנים שהיא בוכה בשקט. שלוש עשרה שנים שהיא קבורה בבית הזה,
במקום הזה, איתו.
שלוש עשרה שנים, 4745 ימים שבכל אחד ואחד מהם היא מוצאת דרכים
חדשות למות, רק בכדי לא לחיות ככה.
אבל לא. לא היא תלך. לא היא.
היא ניגבה את הדמעות, פתחה את הארון והוציאה ממנו את הבקבוק
הזה, שכל-כך אהבה להריח כשהייתה נערה.
היא חזרה למטבח והוסיפה מעט לקצפת. היא מילאה את העוגה וציפתה
אותה. היא הכניסה אותה למקרר וישבה מלאה ציפיות.

ב00:30 הוא נכנס. הוא הופתע לראות אותה קמה לקראתו בשמחה. היא
נשקה לו והרגישה את הטעם של האחרת אצלו בפה.
"רוצה קפה?" שאלה.
"מה פשר השמחה המתפרצת הזו פתאום?"
"כלום יקירי. אישתך הקטנה שמחה לראותך."
היא הכינה לו כוס קפה, עם שלוש כפיות סוכר כמו שהוא אוהב
ולעצמה הכינה כוס קפה עם סוכרזית משום שלא הרשה לה לשתות קפה
עם סוכר. הוא הקפיד מאוד על התזונה שלה, לא משום שאהב אותה,
אלא משום שרצה שתשמור על גיזרתה, בשבילו.

היא פרסה שתי פרוסות המעוגה. העוגה החביבה עליו. הוא אכל את
העוגה, שתה את הקפה וסיפר לה עד כמה קשה היה להשיג את הסכמת כל
הנוכחים בישיבה על אותו נושא רב משמעות.
היא לא נגעה בפרוסה על צלחתה. הוא שיבח אותה על זה. היא הרגישה
כמו כלבלב. היא אספה ורחצה את הכלים והוא ניגש לחדר השינה.

בלילה היא לא נרדמה מרוב התרגשות. היא פשוט שכבה שם ובהתה בו.
ראתה איך חזהו נע. עולה ויורד. עולה ויורד.
היא התהפכה עם גבה אליו. השעה הייתה 1:35. לפתע היא שמעה את
נשימותיו נעשות כבדות. הוא ניסה לומר משהו. היא הסתובבה אליו
וראתה אותו אוחז בבטנו, נושם בקושי.
עייניו היו פעורות באופן מבהיל במקצת. הוא ניסה להגיד משהו, אך
היו אלא לחישות בצרודות עבורה. הוא הביט בה, מתפתל, נאנק, נושם
בקושי.
"זונה" הוא הצליח להגיד "זונה מלוכלכת".
"אז זה מה שעיכב אותך מלחזור הביתה היום, מה?"
הוא לא שמע אותה. ראשו נפל על כרו.
היא התבוננה זמן מה בעווית הכאב הנפלאה הזו, שעוררה בה סיפוק
אדיר. היא סגרה את עייניו והניחה את ידיו לצד גופו.
היא חיכתה עד שהשעון יורה על 2:04 ורק אז ניגשה למטבח והזמינה
אמבולנס. לאחר שניתקה את הטלפון היא שמה לב שבקבוק האצטון נשאר
על השיש במטבח. היא נגשה אליו וחיבקה אותו חזק קרוב לליבה. היא
הביטה בדמותה בדלת התנור. עייניה נצצו מדמעות של אושר. בפעם
הראשונה מזה שלוש עשרה שנים.