אבא של אברהם נהג בכדור פורח. יום יום מעביר סחורות לקצה הנהר,
מביט למטה למים הסוערים וחושב על היום שישתחרר מהכול ויקיף את
העולם ב80- יום. בלילה חלם אבא של אברהם שיש בביתו חדר נוסף,
חדר גדול עם מיטה ענקית ומזמינה ועם צינורות ביוב מתפתלים.
כל הלילה חיפש את החדר הנוסף, גם שקם משנתו חיפש אותו. לשווא.
הוא נכנס לכדור הפורח, זרק את כל שקי החול, עלה גבוה גבוה
לשמיים וקפץ. למטה, לנהר. הכדור הטלטל חסר אונים ברוח העזה,
ניתקל בשפיץ של קתדרלה והתפוצץ ברעש מחריש אוזניים שהעיר את
אברהם משנתו.
מבעד לחלון ראה אברהם גשם של קרעי בד צבעוניים יורד על העיר
וניזכר איך הוא ואבא היו לוכדים ראשנים בשלוליות העכורות, שמים
אותם בצנצנת של החמוצים ומחכים שיגדלו ויהפכו לצפרדעים. ואיך
תמיד שכבר יצאו להם רגליים מצאו אותם מתים, צפים מהופכים. ואיך
ואיך פעם אבא לקח חופשה מיוחדת וטס עמו לעבר ההרים הכחולים
והקרחים, נותן לאברהם להפעיל את הלהבה שהזרימה אויר חם לכדור
הגדול, יחדיו חצו שדות מוזהבים שעדרי ג'ירפות גמדיות
והיפופותמים מבויתים רעו בהם בנחת, נחתו על פסגת צוק מחודד,
הביטו לעבר גורדי השחקים שבצבצו מעבר לאופק ואכלו ביצה קשה עם
הרבה מלח ולחם שחור שאבא חתך מימנו את הקשה. ואיך ואיך ואיך
אבא סיפר לו על המכשפה האיומה שגרה לא רחוק מכאן במערה חשוכה.
בלילות ערפל היתה מתחמקת לעיר הקטנה חוטפת ילדים רכים ויפים,
גוררת אותם למערה וזוללת את כולם ברעבתנות אדירה, רק באפם
המנוזל לא נגעה, ערמה של חוטמים קטנים ויפים הלכה ונערמה בפתח
מערתה. אבא שתק, אברהם צחק והגיש לו פיסת נייר מקומט, "אבא
הבט, ציירתי אותך."

הגשם הצבעוני לא פוסק מלרדת, אברהם יוצא החוצה, רץ בין
השלוליות, נכנס לכדור הפורח של בעל הבית, במיומנות כמו שאבא
לימד ממלא אותו באוויר חם, משחרר חבלים ועגנים וטס גבוהת
דרומה, חוצה את ההרים הכחולים, מעל למישור הגדול לעבר גורדי
השחקים הגדולים.
אברהם נוחת בכיכר העיר, כמעט ומוחץ ליצן ציבעוני. מזרקה
מסתובבת, ילדים מתרוצצים. אורות מנצנצים, בליל קולות וריחות
חדשים. אברהם מטייל, מחפש את אצבעו העבה של אבא לאחוז בה
בחוזקה כמו אז שטיילו בהרים. מביט באורות, בהמוני האנשים נדחף,
פנימה אל בין המגדלים הגבוהים. ואז לפתע בין הפרצופים הזרים
אברהם מגלה פנים מוכרות. אשה רזה עם תסרוקת גבוהה ועצמות לחיים
בולטות, יושבת לוגמת קפה. זאת היא! האישה מהטלוויזיה ששרה תמיד
בימי זיכרון וערבי חג! זאת היא! היא משלמת למלצר, קולה הצרוד
והמפורסם מגיע לאוזניו של אברהם. אבא, אבא זאת יפה ירקוני! יפה
ירקוני שאתה כל כך אוהב היא כאן, אבא!. יפה ירקוני קמה מהדקת
צעיף סביב כתפיה הצנומות, ממהרת לדרכה. אברהם עוקב אחריה
כמהופנט. חוצה שבילים וגנים, מגיע לבנין אפור עם ריח של ים.
יפה ירקוני פותחת שער ברזל, מדליקה אור בחדר המדרגות. אברהם
מחייך, נוגע בכתפה. "יפה? יפה ירקוני? שלום, אל תיבהלי. שמי
אברהם באתי לכאן עם כדור פורח מעיר קטנה ורחוקה. אבא מאד אהב
אותך, הוא היה שמח לראותך, באב אל ווד זה שיר מאד יפה ועצוב,
אבא אהב אותו במיוחד. הנה, ציירתי אותך ואת אבא. הביטי כמה אתם
מתאימים. הנה"
אברהם מגיש ליפה ירקוני את פיסת הנייר, היא מצחקקת מלטפת את
לחיו ועולה בחדר המדרגות. הציור נשמט מידה, האור נכבה. אברהם
מגשש באפלה, מרים את הנייר המקומט, נכנס לכדור הפורח שמחכה לו
בכיכר זורק את כל שקי החול ועולה למעלה למעלה לשמיים, ממהר
להקיף את העולם ב80- יום.