הם תמיד אומרים ששום דבר לא נמשך לנצח. שגם הדברים הטובים וגם
הדברים הרעים נגמרים בסוף. אבל זה לא נכון. ישנם דברים שהם כן
לנצח.
  היא והוא. שניהם. זה הרי בלתי נפרד .תמיד אפשר להגיד שאני
הכרתי אותה קודם, נכון. אבל הם... הם זה משהו מיוחד. איתם זה
לא המתי. זה עד מתי. לנצח...
  אצלנו, אצלי ואצל שלי, זה היה מיידי. הקשר היה ללא ספקות.
זה היה שם ושנינו הרגשנו בזה.
  אצלי ואצל טל... טוב, מה אפשר להגיד? גם זה ימשך לנצח.
למרות הכל. אנחנו תמיד ביחד, גם כשאנחנו לא...
  אבל טל ושלי. וואוו. מה באמת אפשר להגיד? אי אפשר אפילו
לתאר את זה. זה היה כל כך... מיידי. אבל לא כמו אצלי ואצל שלי.
זה היה... מיידי אחר. הרבה יותר חזק. אבל לא יותר. אלא פשוט
אחר. ועליהם ראו שזה יחזיק לנצח. מן קשר שכזה, ששום דבר לא
יוכל לשבור אותו.
  אבל אני מניח שאפשר להגיד את זה על שלושתנו. על כל זוג
בנפרד, ועל שלושתנו ביחד.
  כי, אתם מבינים, אני וטל מאז ומעולם ביחד, מעולם לא נפרדנו
(לא ליותר משלושה ימים במקסימום, אם להיות כן לגמרי). אני לא
מסוגל לזכור את עצמי בלעדיו. הוא תמיד שם. תמיד שם...
ושלי... גם שלי תמיד שם. אבל לא תמיד תמיד. לפעמים היא שם
בשבילי, לפעמים בשביל טל. לפעמים בשביל עצמה... אבל איכשהו,
אני חושב שהיא הייתה יכולה להיות יותר.
  אני פשוט לא מסוגל לראות מספיק ממנה. או מטל. או משניהם
ביחד. באמת. נראה ששני אלה מילאו את כל חיי.
  אבל עם כל זה, תמיד היה לי את החופש והזמן לשות כל מה שאני
רוצה. וגם אז הם תמיד היו שם. גם כשהם לא שם... לנצח...
  ואז, כשהוא מ- ...   פתאום הבנתי שזה לא לנצח. שכלום לא
לנצח. ושלי, היא לא עזבה את המיטה שלו. גם כש... והרופאים...
לא! שלי לא עזבה. היא לא הסכימה. אני מפחד לחשוב על זה שאולי
ויתרתי מוקדם מידי. שאולי.. אני לא יודע. אני פשוט לא יודע.
  אני פשוט אף פעם לא חשבתי שטל ייגמר. אני באמת האמנתי שהוא
יישאר לנצח. שכולנו נשאר לנצח. לא נפרד. אבל טעיתי... וכשראיתי
אותו ככה... ואת שלי לידו... הבנתי שאני כל כך דומה לו, ושאני
מפחד שגם אני אהיה ככה. ויודע שגם אני אהיה ככה... ושלי... לא
רציתי שאני ושלי נגמר.
  והיא, היא ידעה שאנחנו דומים, ולא רצתה לאבד אותנו פעמיים.
ואני, אני כל כך פחדתי שזה יגמור אותנו. שבלי טל, אני ושלי לא
נשרוד. וידעתי שזה לא יקרה, אבל כל כך פחדתי שאולי אני טועה
שוב. וכל כך היה קשה לי להאמין שאפשר להמשיך בלעדיו, אבל רציתי
לדעת שאני ושלי נשאר. חזקים. ופחדתי לטעות...
  אבל שלי חזקה. והיא ממשיכה הלאה. איתי לצידה. כי אני והיא
זה לנצח...
  וטל, גם טל לנצח... אפילו שהוא לא כאן...
  ואני רוצה להגיד את כל זה. בטקס. ולכל מי שמוכן להקשיב. אבל
איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר להסביר שאני והב את אחי התאום
שאוהב בחורה שאוהבת אותי כמו אח? איך אפשר להסביר להם, לגרום
להם להבין, שמשולש... מדהים, כמו שלנו, נמשך לנצח?
  ואני יודע ששלי תמשיך הלאה. ותמצא מישהו אחר. וגם אני אמצא
מישהי, ושלי תהיה בחתונה ותעודד. וגם אני בשלה.
  אבל טל תמיד יהיה שם. לא כצל המעיב של שנינו. לא. לא טל.
אלא כאור שמדריך אותנו, ותמיד מזכיר לנו מי אנחנו. ושיש לנו
אחד את השניה. ואת השלישי...
  ואני צריך ללכת לטקס עכשיו, ולהגיד כמה מילים טובות על טל.
  ולנסות להחזיק את כל הדמעות בפנים. כי הם לעולם לא יבינו את
משמעותן.
  כי ט ושלי ואני, זה לנצח...
  וזה כואב. כל כך כואב. וגם זה לנצח...
  כי למרות מה שאומרים, יש דברים שלא עוברים... וממשיכים
לנצח.