כשהכרתי אותו, הכרתי אותו חייל. בעצם הכרתי אותו רק חייל.
תמיד הייתי עומדת בתחנה ליד הבית עם דורית מחכה להסעה של בית
הספר... והוא היה שם, כנראה חיכה לאוטובוס שיקח אותו לבסיס,
ככה הבנתי מדורית שהייתה שכנה שלו. היא לא ידעה יותר מידי לומר
לי, היא רק ידעה לומר לי ש"הם נורא מוזרים המשפחה הזאת ושיש
להם בן שהיא הייתה עושה" ..
הגעיל אותי כשהיא אמרה את זה..הרגשתי קצת קנאה..
הוא היה שרירי כזה, נראה דיי מופנם לא יודעת למה הוא התאפיין
אצלי ככה, פשוט באותו הזמן ככה הוא היה ניראה לי.
אולי זה בגלל שהוא אפילו לא דיבר עם דורית שהייתה שכנה שלו
במשך 17 שנה כשהוא עומד סמוך אלייה בתחנת אוטובוס..
שיערתי שהוא מתבייש כי אני שם..
ההגדרה המתאימה לו היא" הפנטזיה של כל בחורה שמחפשת חיים
קשים"..
משום מה ההפנמה הזאת של מה ש'מתחולל אצלו בקרביים' סיקרנה
אותי - זאת אני, אחת שהתענוג הכי גדול שלה הוא להכניס את "הראש
הבריא" שלה למיטה חולה...
אני לא חושבת שהוא הכיר אותי, זאת אומרת הוא הכיר אותי בפנים,
יצא לנו להתנגש אחת בשני בסופי שבוע כשהוא היה חוזר מהבסיס
ועולה במדרגות לדירה של ההורים שלו ואני עולה לדורית לשבת על
"נס" שהיא הייתה מבקשת ממני להכין..גם כן מארחת..
עם הזמן, אני לא יודעת איפה ולמה התרחשה נקודת המפנה הזאת,
זה היה בוקר ערפילי כזה, חצי גשם חצי רוח והייתי בלי מטרייה.
בראש עוברות לי מחשבות כמו "למה לא הקשבתי לאימא שלי".
ובלי לשים לב הוא נעמד על ידי... חייכתי אליו חיוך דיי מהוסס
והוא החזיר לי חיוך. בחצי היסוס נפלט לו "היי".
-היי
מה שלומך?
-הכל בסיידר, אתה תמיר, נכון? שכן של דורית?
נכון מאוד...ואת שירה?
-כן, זה השם שלי,עניתי לו והרגשתי את הסומק עולה לי
ללחיים..אולי זה הקור? אני מנסה להאמין שזו הסיבה...
מאיפה אתה יודע את השם שלי??? לרגע הרגשתי שזו לא הייתה שאלה
שתצא לטובתי..בכל זאת אנחנו לא אמורים להכיר..
מהיום הראשון שראיתי אותך, הוא ענה.
-מה?! מזאת אומרת? דיברנו? אני לא זוכרת שיצא לנו לדבר..
הוא צחקק לו, הסמיק מעט ורק אז ענה כאשר עינייו מושפלות מטה-
שמעתי אותך ואת דורית מדברות בינכן...היא איחרה ואת חיכית לה
ואיחרתן שתיכן לאוטובוס.
-אה...אמ... אני לא זוכרת... אבל כיף שאתה זוכר אותי
(שוב קולטת מה אמרתי... למה אני לא יכולה לספור עד 3 לפני שאני
מדברת?! שוב אימא עולה לי לראש. נו, למה היא לא יכולה להשאיל
לי את המוח שלה לכמה רגעים? רק למפגש הזה בינינו ... זה שהיה
מתחולל רק בחלומות הכי טובים שלי שבסופם תמיד הייתי מתעוררת)
כיף לי לזכור אותך, הוא ענה.
הסמקתי, הסמקתי כמו שלא הסמקתי בחיים, ואז, בדיוק כמו בכל סרט
הוליוודי מפגר עם תסריט חוזר,האוטובוס שלו הגיע.
אני מצטער שירה, אבל אני צריך ללכת... נדבר אה? אני חוזר בעוד
שבועיים מהבסיס. זה יוצא יום שישי...אם תזכרי אותי תקפצי לבקר
את דורית ותבואו שתיכן"..
-אוקיי.. ניפגש אולי אני אחליט לגוון קצת ואקפוץ לביקור..
מתאים !... נתראה..
הוא נעלם לי כל כך מהר... יותר מהר מהזמן שעובר בלי לשים לב
כשחולמים חלום טוב...
השבועיים האלו לעומת זאת עברו כל כך לאט, טבלאות היאוש שהכנתי
התייאשו לפני הרגשתי כל כך תלויה באוויר ולפעמים עברה בי בראש
המחשבה שאולי דמיינתי את כל הפגישה הזאת..
אבל יום שישי המיוחל הזה הגיע לבסוף.
התלבשתי, התארגנתי, התאפרתי, שמתי את הבושם החדש של 'הוגו'
שאימא ואבא קנו לי מ"הדיוטי" כשהם נסעו לארה"ב.
ירדתי במדרגות והלכתי לכיוון הבניין של תמיר.
הרגשתי מישהו הולך מאחורי, פחדתי להסתכל אחורה. הוא עקף אותי
וראיתי שזה תמיר.
"שירה, מה שלומך?"
-הכל טוב תמיר, מה איתך??? איך היה בבסיס?
"אאה...(עונה לי מפהק), מתיש. אני שמח לראות אותך כאן, את
הולכת לדורית?"
-כן, כלומר..באתי האמת בכוונה לפגוש אותך שם. קבענו לפני
שבועיים ... אתה לא זוכר?
"נכון...איך יכלתי להעיז ולשכוח אותך? אז את באה? נכין לנו
קפה.. ואני אפצה אותך במסז'"?
-או הו... מסז'? מה עשיתי שמגיע לי הכבוד??
לא שכחת אותי..ו..נגמרו לי כל השוקולדים בבית.חייכתי.
לא עניתי לו.. אני לא יודעת ולא זוכרת מה עבר לי בראש באותם
הרגעים. הדבר היחידי שהרגשתי היה הסומק בלחיים וההתרגשות של
פעימות הלב שאיבדו שליטה. זה הרגיש כאילו הן יוצאות לי מהגוף.
אז הגענו אליו וכמו שציפיתי בחלומות הכי טובים שלי זה היה
חלומי... הוא היה חלומי...
ישבנו על קפה, הוא מתבונן לי בעיניים ואני בשלו. עיניים חום
אגוז... עור בצבע שחום מהשמש הדרומית של ניצנה...
חלום של כל בחורה. החלום שלי...
התקרבנו... התנשקנו... מי היה מאמין שכל זה היה קורה בפגישה
הראשונה שלי עם תמיר.
פגישה שאם הייתי יודעת שהיא מתרחשת רק בחלום, היה ברור לי
שניצלתי אותה מכל כיוון אפשרי.
יום ערפילי. אני ותמיר עומדים בתחנה. הוא מחכה לאוטובוס שיוביל
אותו לבסיס האימונים של חטיבת גבעתי, ואני להסעה של ביצפר
שאיחרה כבר ב10 דק'.
שוב פעם לבד רק אני והוא.. דורית בבית חולה..40 מעלות
חום..אימא שלה עושה לה קומפרסים,
ואני? אני עם החלום שלי... עומדים מחובקים ומדברים...הוא נתן
לי את הכתובת שלו לכתוב לו מכתבים .ד.צ משהו...אני כבר לא ממש
זוכרת.
המכתב הראשון והשני חזרו, לא הבנתי למה. יותר נכון העדפתי לא
להבין, התחמקתי מלשאול את דורית. התחמקתי מלבוא אליה.
אבל זה כבר חודש שהיא לא מגיעה לבית הספר.
החלטתי ללכת לבקר אותה מצויידת בתרמוס של נס עם העוגיות של
סבתא פרידה שתמיד גרמו לה לחייך.
אני מתקרבת לדלת הכניסה ובזוית העין רואה נייר זרוק,נייר כזה
כמו של מודעת אבל.. ניגשת לבדוק מה כתוב בנייר.. בטח סתם איזה
זקן שנפטר...או אולי הפסקת חשמל ברחוב..
"משרד הבטחון / היחידה להנצחת החייל"
טקס התיחדות
עם זכרו של תמיר מירקוביץ' מגדוד 51 חטיבת גבעתי שנפל תחת
ביצוע תפקידו במהלך פעולה מבצעית
יום שני, ב' בסיוון תשס"ג
2 ביוני 2003 בשעה 18:00בגבעה 69 בבית הקברות הצבאי נחלת יצחק
בשעה 11:00
נעלה לקברם ונתייחד עם זכרם"
המשפחות האבלות מורשת חטיבת גבעתי."
החלום שלי נגמר.
