שוב הוא שומע את הצליל הזה.
מסביבו הכל רגיל לילד בגילו. קירות הבית נצבעו לא מזמן מחדש.
זוג הורים צעירים עובדים רוב שעות אור היום. כמה חברים,
משחקים, ממתקים, אוכל, שינה, גם אחים מתווספים לפעמים. הכל
רגיל.
ושוב הוא שומע את הצליל הזה.
הוא חזר מהגינה. חזר מהגן. מהכיתה. ותמיד לאותו מקום, שוב אותו
צליל.
אך אין זה סתם צליל, זה קול. אות. משהו אחר, קורא לו מהמרחק.
מהמקום הכי קרוב, מבפנים. ומהמקום הכי רחוק מחוץ לאטמוספירה
שבה חיים את החיים כולם.
שוב הוא שומע את הצליל הזה.
הוא קורא לו. הוא מזכיר לו.
וכאילו שאז הכל ברור. הוא מקשיב והצליל המונוטוני והמתמשך תופס
גוונים של צבע, הרמוניה.
עכשיו הכל מובן, מי הוא ולאן פניו מועדות. מאין הגיע ומה טיב
הקשר שלו עם כל הסובב.
שוב קול, צליל, אות.
ותמיד זה אותו הדבר, אותו קול קורא. ותמיד זה כל כך שונה. חדש.
כל פעם מבינים יותר. כל פעם מבינים פחות.
הוא ילד רגיל, הוא יושב שם עכשיו.
בלי לעצום את עיניו הוא רואה. פלא. הוא רואה את הקול. את הכל.
הוא מרצין, והוא רק ילד.
יום רגיל, הוא לבד בגן, בכיתה, בגינה, ברחוב. ולפתע צליל נעים
מסיט את מחשבתו מהכל. הוא מאזין לו. לומד את הקול. את הכל.
הוא מבין, והוא רק ילד.
והוא גדל עם הצליל, על הצליל.
הוא מגיע לשם
ומחפש את המקור.
מחפש אצל אחרים. בתוך אנשים.
מחפש במקומות רחוקים. בהרים, בימים.
מחפש בשמיים. אצל אלוהים.
אך הם אינם מכירים את הצליל. הקול. האות.
ושוב הוא שומע את הצליל הזה.
הוא רק ילד, וכבר חיפש בכל מקום אפשרי מחוץ לו.
לשווא. לחינם. וגם להכרח.

הוא רק ילד
רגיל
ועכשיו הוא גדול
ושוב יש לו רעש ברקע.