בבטן שלי יש איש של מעבר חצייה.
כזה שעומד כל בוקר באותו מקום ומחכה לילדים שיבואו לעבור את
הכביש בדרך לבית-ספר.
אי אפשר לראות אותו כל כך בקלות כי הכבישים שלי בבטן עמוסים
קצת,
במיוחד בשעות הבוקר, כשכולם נוסעים לעבודה והפקקים חוגגים.
אבל הוא שם.

האיש שלי עובד קשה מאד. נאמן.
מגיע כל יום, לא מאחר, אף פעם לא חולה.
הוא לא ממש עושה כלום רוב הזמן...
רק מחכה שיבוא ילד וירצה לעבור את הכביש ואז הוא מניף את שלט
העצור, כזה שמחובר למקל ארוך, חוסם את המעבר ומחכה שכל
המכוניות יפנו את הכביש.
רק שהילד יעבור בבטחה. שלא יפגע, שלא ידרס.

הבעיה היחידה היא שרוב הזמן הכביש לא מתרוקן.
האיש שלי בחר לעבוד דווקא באיילון...
אז הילד מחכה ומחכה.
ומצטרפים אליו עוד כמה ילדים שרוצים לעבור.
ומחכים.

וילדים... ילדים זה משהו מיוחד.
יש להם את כל הזמן שבעולם.
הם מחכים כמה שצריך ומעסיקים את עצמם במשחקים, סופרים מכוניות
שעוברות, מסתכלים על ציפורים בשמיים.
והם גדלים וגדלים,
והאיש עדיין חוסם את הדרך.

שש שנים בדיוק אחרי שהתחיל.
פחות מחמש אחרי שנגמר.
ומאז יושב לי איש קטן בבטן. איש של מעבר חצייה.
וכל ילד שרוצה לעבור, אתה עוצר אותו.
שלא יפגע, שלא ידרס.

ואני עומדת איתך על המדרכה, בוהה בעננים.
מחכה שתיתן לי לעבור את הכביש.
בצד הזה של הרחוב אין לי מקום לגדול.