יום שישי... טיילת... הרצליה... ים...
נועם כ"כ אוהבת את הטיילת הזו, את החוף הזה, בעיקר את המקום
הזה...
הצוק.
הצוק שלהם...
היא התיישבה על אחד הסלעים, הורידה את הנעליים ולקחה נשימה
עמוקה - שאפה לתוכה את אוויר הים, הצלול, המלוח.
היא כל כך אוהבת את המקום הזה, המקום שלהם (ככה הם קראו
לו)... בגלל המון דברים.
היא כ"כ אוהבת את הים...
הים- הגדול, הסוער...הכחול-עמוק...
פעם, הוא ישב מולה, הביט לתוך עיניה ולחש לה שאפילו הים בכחול
העמוק הזה לא משתווה לכחול העמוק שבעיניה.
היא אוהבת את הגלים... הגלים, מתנפצים בפרעות על החוף, על
הסלעים...מתנפצים ומתנפצים, היא יכולה לחוש בכאב... בכאב שלה,
מתנפץ בתוך הלב ממש כמו שהגלים מתנפצים על הסלעים... אלפי
רסיסים רטובים עפים לכל עבר, הקצף הלבן שוטף את החול.
פעם, הוא אמר לה , שהאהבה שלו אליה- היא יותר מכל הרסיסים האלו
שמתנפצים ככה על הסלעים.
היא כל כך אוהבת את החול...
החול- מיליוני גרגירי חול, חמימים, מלטפים את רגליה כשהיא
צועדת לבדה ככה על החוף....   היא החליטה לקום ולעשות סיבוב
קצר בחוף, ואז לחזור שוב לצוק שלהם....  

פעם, היא נזכרה, הוא היה אומר לה בשקט בשקט, ישר לתוך הלב שלה
'אני אוהב אותך'.
פעם, הוא היה מנשק, מחבק... אבל כל זה היה פעם...

נועם חזרה אל הצוק שוב, התיישבה על הסלעים, עוצמת את
העיניים... שומעת רק את רחש הגלים, לבד...
(אם אחת החברות שלה הייתה יודעת שהיא נמצאת כאן, בחוף, לבד -
היא הייתה מרביצה לה!)
היא נזכרה באחת הפעמים שהים היו פה, יחד, על הצוק.
הם עמדו שעות על גבי שעות מחובקים חזק-חזק... שותקים.
מידי פעם היו אומרים איזה מילה או שתיים, אבל לא היה צריך, רק
המבטים... המבטים שלהם אחד לשני בעיניים... אמרו הכל.
היא נזכרה בכל הרגעים היפים שלהם. מהרגע שהוא התחיל איתה
במסיבה של ידידה שלו (נועם הייתה שם ממש במקרה...), עד לרגע
ההוא... עד הריב... הקטן- הנוראי... הטיפשי.
טיפשי... כל כך טיפשי...
אף אחד לא תאר לעצמו שזה יהיה הסוף.. שככה זה ייגמר... לא הוא,
לא היא, לא החברים שלו , לא החברות שלה... אף אחד!
הם היו מושלמים יחד, פשוט מושלמים. האהבה הייתה כל כך
גדולה...
הכאב של נועם היה כ"כ חזק, כ"כ כואב...    
דמעה זלגה על לחייה - לא! לא! דיי... בכיתי מספיק! - אבל זה לא
עזר. הדמעות זולגות... ללא שליטה, הכאב... מתפרץ...
תפרע...סוער...ממש כמו הים שמולה...
הגלים מתנפצים...הרסיסים עפים לכל עבר, רטובים - מרטיבים גם
אותה מעט, אבל לא אכפת לה, היא בוכה עכשיו.
היא אוהבת אותו כ"כ... איך נתתי לזה לקרות?! - היא חשבה
לעצמה... הכל היה טוב ויפה... פתאום ... אוף, אני כזו עקשנית,
גם הוא, למה הוא כזה עקשן?! ( הם תמיד היו כאלו עקשנים...
שניהם ... בגלל זה הם לא ממש הסתדרו בחלק קטן מהזמן..בעיקר
בריבים..)
הוא תמיד אמר לה שהיא מחפשת אותו, בודקת אותו, במה הוא טועה.
זה לא היה נכון...
היא תמיד אמרה לו שהוא בחיים לא נותן לה הסברים, אלא תרוצים...
תרוצים- היו לו בשפע, הסברים- ממש לא.
זה התחיל בריב קטן וטיפשי...נמשך בגלל העקשנות של שניהם...
ונגמר ככה...
נגמר בכאב.. בכאב הכי גדול שהיא יכלה להרגיש, זה נגמר
בפרדה...
כולם אמרו להם שיזהרו מהקטע הזה! ששניהם יותר מידי דומים
בקטעים האלו...
אם הוא רק היה יודע מה היא חושבת על זה, כמה היא בוכה על זה,
כמה היא מתגעגעת אליו, אולי...היה אכפת לו ממנה...
איך זה שדבר כזה קטן - הפך לפרדה?!
לא! היא לא תתקשר אליו, כמו שהוא לא התקשר אליה, זה פשוט
התנתק- ככה...סתם...

נועם נגבה את דמעותיה, סידרה את שיערה שהתפרע ברוח החמימה של
אמצע הקיץ.
היא קמה.
היא עמדה עוד מספר שניות אחדות - מחליטה (שוב) שזהו, דיי, זה
היה הבכי האחרון...
זו הייתה הדימעה האחרונה, הדימעה האחרונה שלה, עליו...
נועם הסתובבה אחורה...הלב שלה החסיר פעימה!
היא לא יכלה שלא לזהות אותו... ממש תוך שנייה, זה היה הוא.
עומד מולה - שותק - דמעות בעיניים - וחיוך.
חיוך מטומטם, החיוך היפה הזה שלו... החיוך שלה...
הם עמדו ככה מספר רגעים - שותקים.

"מה אתה עושה פה?" שאלה אותו
"סתם, הרגשתי שאני חייב לראות אותך, הייתה לי הרגשה שתהיה
פה..."
" הרגשת? .... מעניין... אתה מרגיש..." אמרה לו בציניות...  
זה כל כך מתאים לי..הציניות הזו עכשיו- חשבה לעצמה...
"דיי... נו... נועם שלי.. דיי עם הציניות, לא עכשיו..."
נועם שלי....  שלי....
פעם, הוא היה קורא לה ככה... נועם שלי.... הקול שלו היה תמיד
כזה מתוק כשהוא אמר את השם שלה, ואז הוסיף- שלי.
היא הרגישה שוב - איך הדמעות מציפות את עינייה, חונקות את
גרונה...
"כמה זמן אתה פה?"
"הרבה זמן...הרבה.."
"למה?"
"אמרתי לך- באתי כדי לראות אותך, גם התקשרתי..אבל כיבית את
הפלאפון שלך... אני פה כבר הרבה זמן, מסתכל עלייך... כמו בפעם
הראשונה שראיתי אותך... אני לא מצליח להוריד..............."
הוא התכוון להמשיך את המשפט, אבל  " דיי! דיי! דיי!" היא קטעה
אותו באמצע הדיבור..היא לא יכלה יותר... זה היה כמו אלפי
סכינים בתוך הלב... והמשיכה: "תפסיק עם זה... למה באת?!! הא,
למה... להכאיב לי יותר? תאמין לי- כואב לי מספיק! לגרום לי
לבכות יותר? תאמין לי- אני בוכה מספיק..." הדמעות שטפו את
לחייה
"נועם, נועם שלי... אני אוהב אותך " אמר בלחש... מתקרב אליה
לאט לאט...
"למה אתה אומר לי את זה? למה? להכאיב לי?"
"את באמת חושבת שזה מה שאני רוצה?! להכאיב לך... יש לי
שאלה..."
"תשאל.."
"את עוד אוהבת אותי? באמת אבל " שאל אותה... הוא היה כ"כ צמוד
אליה... עייניו נוצצות מדמעות שכמעט זולגות...
"כן" אמרה בשקט- יודעת, שהוא שומע אותה... הוא תמיד שמע אותה,
גם כשהיא שתקה.
" אני אוהב אותך!" אמר לה "גם את וגם אני- שנינו- עשינו טעות,
שנינו היינו יותר מידי עקשנים לבוא ולדבר אחד עם השני, לבקש
סליחה... שנינו כניראה היינו צריכים את הניתוק הזה רק כדי
להבין... "
" אני אוהבת אותך" אמרה לו והרגישה איך שפתיים, מנשקות אותה,
כמו פעם..
והנה, הם שוב עמדו שם- על הצוק שלהם, מחובקים, מביטים אל הים,
מתנשקים ובוכים, משלימים את הזמן שאבד להם... בגלל הטיפשות,
בגלל העקשנות...

הם היו שוב... יחד... כמו פעם...