פרק א'
קרול ורייצ'ל הן אחיות. תאומות. הן לא אוהבות את זה במיוחד, כי
הן דומות. דומות מידי, למעשה, רוב האנשים לא מבדילים ביניהן.
לשתיהן יש שיער חום ערמוני ארוך, עיניים בגוון דבש, ושפתיים
אדומות כדובדבן, אבל קרול גבוהה מרייצ'ל בסנטימטר, ויש לה נמש
מתחת לגבה.
רייצ'ל היא בלרינה. מאוד ביישנית. למרות זאת חברתה הטובה
ביותר, אודרי, היא הילדה הסנובית ביותר בבית הספר.
קרול ממש מסתורית. אף אחד לא יודע מה באמת היא אוהבת. היא לא
מדברת הרבה. היא מפחדת לדבר על זה. גם ככה היא לא הילדה
הפופולרית ביותר בבית הספר, והיא חוששת שאם תדבר על זה, היא
תאבד גם את שלושת חברותיה הטובות ביותר-ג'ן, טיילר ואיב.
אנשים מסתייגים מכישוף. זאת עובדה. יש אנשים מיוחדים בעולם.
קשה למצוא אותם, אבל הם קיימים. והם לא חושבים כאלה דברים על
אחרים.

זה היה בזמן ההפסקה הגדולה. קרול הייתה בדרכה לסיפריה כששמעה
את ג'ן קוראת לה. היא חיכתה לה מספר שניות, וכשזו הצטרפה אליה
הן צעדו לספריה ביחד.
ספריית בית הספר הייתה ענקית, וישנה במיוחד. מדפים ארוכים
וגבוהים היו מסודרים לאורך הסיפריה כבמסדר.
ספרים עבים ומצהיבים עמדו לצד ספרים חדשים, חוברות קומיקס
וקלטות וידאו לא מעניינות במיוחד.
קרול הביטה אל עבר ספרי הכישוף הנחשקים. אבל ג'ן הייתה קרובה
מידי. מאחר וספרי התווים עמדו גב אל גב עם ספרי הכישוף, היא
עשתה את עצמה מחפשת בתווים, ומידי פעם היא הביטה מדף חטוף אל
ספרים עבים, מצהיבים, שמעלים אבק. ספרים אליהם איש לא מתקרב,
ספרים חשוכים ואפלים. היא הציצה ברווח שבין הספרים, וראתה את
הספרנית מדברת על ספר כשפים חדש, מיוחד מאוד, שבקרוב מאוד יושם
על מדף הכשפים. קורל בחנה את האיש בעיני נץ. הוא נראה לה מוכר,
למרות שלא ראתה אותו אפילו אחת קודם לכן. היה לו זקנקן קטן.
שיערו, חום בהיר, הגיע עד מתחת לכתפיו. והעיניים שלו. העיניים
שלו. הן נחקקו מייד בזיכרונה של קרול. צבען היה ירוק- איזמרגד
מהפנט. הן היו מכושפות כאלה, מרושעות. היא ידעה שלא תשכח את
זוג העיניים האלה לעולם.
היא שמה לב לספר שלא שמה לב אליו קודם לכן. היא הסתכלה על ג'ן.
השגיחה עליה. כשג'ן התרחקה לכיוון ספרי הבלשים, קרול חשה בטוחה
יותר. היא התקרבה אל ספר אט- אט, בדקה שאין איש במרחק של 3
מדפים, ואחזה בספר בחוזקה. היא חשה בעוצמה זורמת אליה ממנו.
היא פתחה את התיק. ידיה רעדו. היא דחפה את הספר אל תוך התיק,
מנסה לא לתת לחשש הגדול להשתלט עליה.

פרב ב'
אל הבית קרול נכנסה בסערה, רצה במעלה המדרגות, ועד סוף
הפרוזדור, נכנסה לחדרה, וטרקה מאחוריה את הדלת. היא התנשפה
בזמן שנעלה את הדלת.
ואז היא הוציאה את הספר מתוך התיק. היא פתחה אותו בהתרגשות.
היא דיפדפה בדפים הצהובים, בין המשפטים השחורים הגדולים,
הכישופים. היו שם עשרות, ואפילו מאות כישופים. קרול לא ידעה מה
לבחור.

היא שמעה את דלת הכניסה נטרקת. היא דחפה את הספר בזריזות אל
מתחת למיטה, ויצאה.
אמא ואבא באו להתארגן למסיבה. הם תמיד היו יוצאים למסיבות
מפוארות, ומשאירים את התאומות ואת אליסון, אחותן הקטנה בבית.
קרול שנאה את זה. רייצ'ל שנאה את זה. אליסון הקטנה שנאה את זה.
אבל אמא ואבא אהבו את זה.
המסיבה הראשונה שהן זוכרות הייתה כשהן היו בנות 6. אליסון עוד
לא נולדה אז, והתאומות נשארו עם הבייביסיטר שלהן. היא לא הייתה
מאוד נחמדה. לארוחת הערב הפשירה פיצה, ואחר כך היא לא התייחסה
אליהן כלל. היא ישבה מול הטלוויזיה, ושתתה קקאו חם עם מרשמלו.
עכשיו רייצ'ל וקרול צריכות לשמור על אלי. אז קרול תשתעל, תחמם
את המדחום לקצת מעל הטמפרטורה הנורמלית. לא חום של גסיסה, לא
חום של רופא, חום של להישאר בבית.
רייצ'ל ממש כעסה עליה כשהוריה חשבו שקרול חולה. אלי הייתה
מאושרת. פחות אחות לריב איתה על השלט, אבל רייצ'ל חשבה שזה לא
הוגן שהיא "תצטרך לטפל בתינוקת בעצמה" בעוד קרול "עושה את עצמה
חולה. מה, אתם לא רואים שהיא עובדת עליכם?" ובתגובה לשאלה איך
היא יודעת, היא אמרה "זה משהו שבין תאומות".

בינתיים, בחדרה, קרול דיפדפה בספר. רוח פרצים נשבה פתאום. קרול
הביטה סביבה. כשראתה שהחלון סגור, וגם הדלת, היא חייכה. ואז
הספר נפתח באיזה עמוד, אחד האחרונים. היא לקחה אליה את הספר.
"כישוף לפתיחת חלון", היא קראה בכותרת.
היא החלה לקרוא בפיסקה הראשונה. 'כישוף זה נועד לפתיחת חלון
ל-3 מימדים שונים. חלון זה יסגר כעבור 48 שעות בדיוק. דברים
שנילקחו על ידם- נילקחו. דברים שהלכו- לא יוחזרו.'
זה ריגש אותה באופן נוראי. היא סידרה נרות בצורת כוכב 5
קודקודים, והדליקה את כל הנרות בזה אחר זה. היא ישבה במרכז
הכוכב, מביטה על הספר בהשתהות. היא הקריאה בלחש:
"כל שלוש המימדים
"חלון היפתח למלאכים ושדים"...
זה התחיל להראות לה משונה. שדים?
אבל אסור לקטוע כישוף באמצע. זה יפגע בה. היא המשיכה.
"יגמר הזמן- תיפתח הלולאה
ובתום הימים
כלום לא יהיה כשהיה"


פרק ג'
בבוקר לקרול הכל נראה כרגיל. שום חלון, שום מימד, רק האחד
הזה.
היא הביטה בשעון. 10 בבוקר. אמא בטח חשבה שהיא חולה. הבית היה
שקט וריק. היא ירדה אט אט במורד המדרגות. היא הסתובבה בבית
בחוסר מעש, היא פתחה את המקרר. שום דבר לטעמה.
היא החליטה להסתובב קצת בחוץ. לא היה לה מה לעשות. היא הלכה
לאורך השביל שמוביל את מחוץ לחצר. משהו באוויר היה שונה.
היא פסעה אל מחוץ לחצר ואל תוך הכביש. היא ראתה משאית נוסעת
לכיוונה. היא קפאה במקומה.
המשאית ניסתה ליבלום, אבל היה מאוחר מידי. המשאית הייתה קרובה
מידי.
קרול שמעה את הצופר של המשאית כאילו הוא רחוק כל כך. היא הביטה
בה מתקרבת.
היא הרגישה שהיא מרחפת באויר, למרחבים אין- סופיים. ואז היא
נחתה, היא הייתה עייפה כל כך. היא הרגישה בחמימות נעימה עוטפת
אותה. היא עצמה את עיניה.

מכונה ציפצפה בקצב הדופק של קרול. פעימות איטיות וקצובות.
צינורות הישתלשלו מזרועה. שתי טיפות בשניה. רק שתיים. יותר מזה
יגרום לה נזק. פחות מזה לא יעזור. שתי טיפות תרופה בשניה. מפיה
יצא צינור שהזרים לגופה חמצן. עכשיו היו לה %97 חמצן בדם. זה
מה שהאחות אמרה בפעם האחרונה שהיא בדקה.
רגליה היו חבושות תחבושות מדממות, וראשה מלא תפרים.
קרול הרגישה בקרירות עכשיו. היא שמעה מסביבה קולות לא מוכרים.
"ילדה מסכנה..." אמר קול של אישה.
"יכול להיות שהיא לא תתעורר מהתרדמת. בקרוב נצטרך לנתח, לא
חשוב אם היא תתעורר או לא..." אמר קול של גבר.
"אבל... היי, אנשים! אני לא בתרדמת, אני פה! תראו אותי, אני
פה!" היא ניפנפה בידיה אל כיוון הקולות.
אחרי שנכנעה מלנסות, היא הביטה סביבה. הכל היה כל כך חשוך, עד
שהבחינה באור אדום וקטן. גם אור גדול ולבן היא ראתה. היא
הרגישה כאילו היא שוחה בדבק. היא בהתה בשני האורות, ניסתה
להחליט לאיזה כיוון עדיף לה ללכת. הקולות המשיכו לדבר במהירות.
היא לא הבינה מה קורה מסביבה. היא בחרה באור הלבן, הוא נראה לה
מושך ויפה.
היא ניסתה להגיע אליו, והוא, כמו משאבה, לקח אותה אליו. היא
הרגישה שהיא נופלת.


פרק ד'
בתחתית בור האור הלבן היא הגיעה לאולם קולנוע ענקי, אבל היא
הייתה היחידה בכולו. היא הכניסה את ידה לכיסה, והוציאה ממנו
כרטיס קולנוע. המקום הטוב ביותר בכל האולם היה שלה. בכיסא שליד
מקומה חיכה לה מגש עם קופסא ענקית של פופקורן ומיץ ענבים. היא
ישבה במקומה. לפתע, כמו בסרט אמיתי, כל חייה עברו לפניה. היו
מספר רגעים שהיא ניסתה להאחז בהם, אבל הם פשוט חלפו.
הסרט נגמר, והופיע מסדרון ארוך. היא החלה ללכת לאורכו בזמן
שניראה לה כמו נצח. בסוף המסדרון, הופיעו לנגד עיניה 3
חלונות.
לכל חלון הייתה כותרת. "חלון הרוע", "חלון התמימות", ו"חלון
ההזדמנות לניצחון".
מעל כל החלונות היה כתוב: "ההזדמנות לצאת- האפשרות להישאר".
היא לא יכלה להחליט באיזה חלון לבחור, אז היא בחרה בחלון
השלישי- חלון ההזדמנות לניצחון. היא טיפסה לתוכו.
היא הרגישה שהיא נופלת לעווד מנהרה. חושך עטף אותה. הפחד השתלט
עליה. היא הגיעה לתחתית המנהרה. זה היה רחוב. העיר שלה! שני
רחובות מהבית שלה! אבל... היא הייתה שונה... כל כך קרה,
עזובה... קרול פסעה באיטיות במורד הרחוב.  
עננים כיסו את השמיים במין מרבד אפור קטיפתי. ואז היא ראתה
אותו. האיש היחיד ברחוב הארוך, הנטוש. הוא היה לבוש כולו שחור,
היה לו זקנקן, ושיער ארוך עד מתחת לכתפיים. והעיניים...
העיניים שידעה שלעולם לא תישכח. כשהבחין בה הוא נעצר. הוא
התקרב אליה ובחן אותה. "קרול, נכון?"
היא הנהנה
"יופי. קרב כוחות. היום. חצות. במזח. את כל האמצעים תמצאי
בספריית בית הספר. תהיי שם!" הוא הסתובב והתחיל ללכת במהירות.
קרול רדפה אחריו, עד שהצליחה להדביק אותו. "קרב? למה? איך?..."
הוא נעצר ופנה אליה. הוא דיבר בקצב שוטף.
"את חסמת לי את החלון למימד שלך. השתלטתי כבר על 2 מימדים, ואם
יהיה לי את שלך... זה יהיה נחמד. ברגע שאני אכנס דרך חלון
התמימות, המימד שלך יהיה בידי. אני משער שהיית רוצה לדעת מי
אני. אני טרפומבלדור, שר המימד החמישי. המימד החמישי משעמם
נורא. המימד השלישי שלך מעניין הרבה יותר.
"קרב כוחות. היום. חצות. במזח. את כל האמצעים תמצאי בספריית
בית הספר. תהיי שם!"
"אני יודעת," אמרה קרול, "כבר אמרת את זה..."

היא רצה לספריה. נשארו לה רק 12 שעות עד הקרב. היא נכנסה
לספריה. יחסית לרחוב שבחוץ, הספריה נראתה צבעונית, ושמחה,
ומלאת חיים. היא לא אהבה את המימד הזה. היא הצטערה שזה היה
החלון בו בחרה.
היא הלכה בין המדפים הדוממים, הקרים. היא רצה אל מדף הכישוף
מייד. היו שם סיפרי גירוש ערפדים, תרופות סבתא, ו... כל כך
הרבה ספרים שלא נראו מתאימים.
ואז היא שמה לב לספר שונה. מיוחד. הוא משך אותה בכוח שהיה מעבר
ליכולתה להתנגד לו. היא משכה אותו ממקומו. היא קראה את שמו
בהשתהות. "הספר של קרול".


פרק ה'
התמונות בספר זזו בקצב משגע. בתמונה אחת שמש שקעה אל תוך מים
סוערים. בתמונה אחרת סופה השתוללה בבית קברות. היא נגעה בתמונה
בעדינות. לפתע הרגישה שהיא נופלת, מסתחררת, ואז היא נפלה על
אדמת בית הקברות. רוח קיצית נשבה. היא הסתכלה מסביבה. קברים
רבים היו מפוזרים על פני האדמה הרכה. היא חיפשה יציאה מהמקום
האומלל אליו הגיעה. עיניה שוטטו לקבר מסוים מאוד. היה עליו
תבליט יפהפה של ילדה קטנה יושבת בגן פרחים. היא לא יכלה להאמין
למה שכתוב על המצבה. "קרול ליאן פארקר" את ההמשך היא לא הצליחה
לקרוא, מכיוון שעיניה היו מלאות בדמעות. באותו יום נוראי היא
מתה. היא רצתה אותם בחזרה, את אמא, ואבא, ואלי, ורייצ'ל.
היא התמלאה בגעגועים. היא לא תראה אותם שוב. היא אבודה במבוך
ניצחי, ממנו אין מוצא.
קרול כרעה על ברכיה, וליטפה את תווי פניה של הילדה בתבליט.
תווי הפנים של עצמה.
שוב היא הרגישה נפילה חדה. הפחד שטף אותה במין פחד משונה. ואז
היא פגעה בריצפת בטון אדומה. זה הבית שלה לפני 9 שנים. יום
ההולדת ה- 4 של רייצ'ל ושלה. הבטן של אימא נראתה ממש גדולה.
אבל אז אימא לא הייתה בהריון. אליסון תיוולד רק עוד שנתיים, כך
לפחות צריך להיות.
היא צפתה בקרול ורייצ'ל הקטנות משחקות עם בת דודתן מלאני. הן
רדפו אחת אחרי השניה, וצחקו בקול. ואז קרול הקטנה נפלה. השמלה
שלה נקרעה. קרול הקטנה הייתה מאושרת. קרול אף פעם לא אהבה
שמלות.
קרול הגדולה רצה אליה בניסיון להרימה מהריצפה, אבל בכל פעם
שניסתה לגעת בה היא התחשמלה.
בסופו של דבר, במכת חשמל גדולה, קרול הגדולה נהדפה לאחור,
והתנגשה בבטנה הגדולה של אמא. שוב היא החלה ליפול, עמוק יותר
ויותר, נשאבת לתחתית המהרה. קרקעית המנהרה הייתה רצפה ירקרקה
של בית חולים. היא הביטה למטה. גופה היא מכוסה בחלוק ירוק,
כיסוי על פיה, וגם על ראשה.היא יצאה אל מחוץ לחדר, "חדר יולדות
3" הייתה הכתובת על הדלת.
היא חזרה פנימה. אמא עמדה ללדת בכל רגע.

אמא יצאה מחדר הניתוח. קרול התקרבה אליה, וראתה את החתך התפור
שפערו בביטנה קודם לכן, בזמן הניוח. ניתוח קיסרי.
קרול נכנסה לחדר הניתוח כרוח סערה. היא ראתה שמיכה ירוקה, עם
בליטה תחתיה. היא הרימה את השמיכה. גווית תינוק. זכר. התינוק
המת של אימא. היא ליטפה את הראש השקט, היפה. פתאום, בלי
נפילות, היא מצאה את עצמה עם הספר. לא זה שהיה כתוב עליו את
שמה, אלא עם עצמה, ביום הכישוף. היא ידעה שזו ההזדמנות היחידה
שלה לבטל את הכישוף. קרול השניה הוציאה את הספר ממתחת למיטה.
קרול השקופה משכה את הספר אליה, וחיפשה את עמוד הכישוף. שיערה
של קרול ה"שיבוט" התנפנף. ה"שיבוט" חייכה חיוך מרושע. קרול
ניסתה לקרוא את הביטול, אבל ה"שיבוט" לקחה את הספר מידיה,
והחלה לקרוא את הכישוף. קרול אטמה את אוזניה. "זה  לא קורה...
זה לא קורה..." היא אמרה לעצמה שוב ושוב בעוד היא חוזרת
לספריה.


פרק ו'
השעה- 23:01. קרול נשאה על גבה תיק, בו שמה את כל הציוד שהיא
צריכה: כמה דפים מתוך ספר, סם מחזק שהכיה לפי ספר תרופות
הסבתא, ושרביט קסם- מקל חלול בו שמה שיער זנב סוס שחור, אבק
שריפה חזק במיוחד, וגם עלים מסוימים.
היא לקחה את האופניים של רייצ'ל מביתה במימד הזה, ונסעה למזח.
כשהגיעה המכשף כבר היה שם.

הקרב התחיל. קרול שלפה את השרביט. "אספרמגוקוס!" היא צעקה.
טרמפומבלדור התעוור לרגע, אבל בגלל כוחו הרב, הראיה חזרה
לעיניו כעבור מספר שניות. הוא הושיט את ידו השמאלית לפנים,
מלמל כמה מילים, וקרול נעדפה לאחור מייד. היא הוציאה את השיקוי
המחזק מהכיס הימני של תיקה, ולגמה ממנו לגימה אחת ארוכה. הטעם
המר שלו מילה אותה בכוחות מחודשים. היא ידעה שעכשיו היא יכולה
לנצח. היא קמה בחזרה. היא שלפה דף מתוך הכיס של מעילה. זה היה
כישוף לסגירת החלון. היא עמדה לקרוא אותו. את האות הראשונה כבר
אמרה, "א"... וקול קטן וחנוק עצר אותה. "קרול... קרול..." היא
הסתובבה, בדקה מאיפה מגיע הכל.
" קרול, אל תאמרי את זה... אני... קוראים לי אנג'י, וגם אני
נקלעתי לאותה בעיה במימד שלי. סגרתי את המימד, ונשארתי בפנים.
לנצח. אני כבר לא חיה במימד שלי, קרול, משאית פגעה בי ביום
שאחרי שהקראתי את הכישוף. הייתי בתרדמת עד שמתתי כשסגרתי את
החלון.
" אל תעשי את זה קרול. הוא יקח אותך, יהפוך אותך לשיפחתו,
יתעלל בך לנצח. הוא ישאיר את רוחך לגסוס בעיר המתה, בדיוק כמו
שעשה לי. רק את יכולה להציל אותי. רק את יודעת איך. אבל בבקשה,
אל תקראי את זה, אחרת- לא נינצל! קרול, אם תקראי את זה- אין
דרך חזרה. זכרי את זה! זכרי אותי!"

היא עמדה כמה שניות לחשוב. מה תעשה עכשי? היא חיפשה עמוק
בכיסיה, בעוד טרמפומבלדור רוקד ריקוד טיפשי ומפזם מנגינה
מעצבנת.
ואז היא הוציאה דף. כישוף הקפאת הזמן. "אצימפספולביוס!"
כששמע את המילה, פיו נפער- וכך הוא נישאר. היא הקריאה את הלחש
הבא במהירות, לפני שהוא יתעורר לחיים."קשה כלוח
שביר כזכוכית
קר כקרח
מתעקם ככפית"
גופו התמלא בנטיפי קרח, עיניו נעשו שקופות כזכוכית, הוא נראה
שברירי כל כך.
ואז היא אמרה את הכישוף האחרון. מי היה מנחש שמילה אחת תעשה כל
כך הרבה. "פאייראספולסיוס!"
להבה המיסה את הקרח. כל מה שניראה ממנו היו אדים ירוקים
כאיזמרגד.  "את תשלמי על זה!" הוא צעק.
היא חייכה חיוך קטן, ופתאום הרגישה חמימות מיוחדת. היא התמוטטה
על ריצפת המזח.


פרק ז'
כשהתעוררה היא מצאה את עצמה על מיטה רכה בבית חולים. תריסר
בובות פרווה ישבו על מיטתה. הוריה לא היו שם. היא חשבה שאולי
הגיעה למימד נורא נוסף. כל גופה כאב. הייתה בחדר אחות. האחות
הסתכלה עליה, וברגע שעשתה כך, היא קראה לרופא. דוקטור פיטרסון.
הוא הציג את עצמו, ואז הוציא לקרול את הצינור מהגרון. היא
הרגישה את הכאב חותך אותה מבפנים, אבל היה טוב לנשום שוב.  היא
רצתה לומר משהו. "אל תנסי לדבר", עצר אותה הרופא, "רק ללחוש.
רק ללחוש..."
"תודה", היא לחשה, "איפה אמא שלי? ואבא? ואלי, ורייצ'?"
הוריה הוזעקו מייד לחדר בו קרול שכבה. כולם חיבקו אותה, ושמחו,
והתרגשו, אבל איש לא שמח יותר מקרול.

שעות הביקור כבר עברו. אמא ואבא היו בחדר ההמתנה. לפתע הוילון
שהפריד בין המיטה שלה למיטה הצמודה ניפתח. ילדה. בערך בת גילה
של קרול, עם עיניים כחולות ושיער שטני. "תודה, קרול" היא אמרה
באותו קול קטן שהציל את קרול, "תודה."
היא חזרה למיטתה, וקרול הרגישה באושר עצום. היא חזרה.

בבית, קרול לקחה נשימה עמוקה, וסיפרה לרייצ'ל את כל קורותיה
במימד השני. להפתעתה, רייצ'ל לא התרחקה ממנה- אלא רק התקרבה
יותר. היא חשבה שזה מיוחד ויפהפה.
"רייצ'ל, את יודעת," היא התחילה לספר, "כשגססתי שם, בבית
החולים, ראיתי את כל חיי עוברים לפני... ואת הופעת בכל רגע
ורגע. ואז הבנתי. את חשובה לי יותר מחולצה טיפשית, או מסיבה של
ההורים- שצריך לשמור על אלי. ולא משנה כמה אנחנו רבות ומתעקשות
על כך שאנחנו לא דומות ושאפילו לא יקשרו בינינו, אנחנו אחיות
לנצח." דמעות חנקו את גרונה. "אחיות לנצח."

קרול נזכרה תינוק המת. היא לא רצתה לגרום לאמא צער, אבל היא
הייתה חייבת לברר בשביל השקט הפרטי שלה.
"אמא, את יודעת, כשהייתי בתרדמת ראיתי אותך בבית חולים, יולדת
תינוק בניתוח קיסרי... תינוק מת..."
קרול התחילה להצטער שבכלל אמרה את זה. היא פתחה פצעים שעדיין
לא הגלידו לגמרי.
"טוב, קרול... את צודקת. באמת היה תינוק. קצת יותר משנה לפני
אלי. זה... זה קרה ביום ההולדת הרביעי שלכן. את, רייצ', ומל
שיחקתן בחצר, ונפלת. כשרציתי להרים אותך, הרגשתי משהו פוגע
בביטני בעוצמה, ו... זה היה הסוף של התינוק שלי."
הכל התבהר לה עכשיו. היא זו שגרמה לאמה להפיל את התינוק. והיא
זאת שגרמה לעצמה לפתוח מימד כשפתחה את הספר בעמוד הזה. ובמימד
אחר היא מתה כי לא הביסה את טרמפומבלדור. אבל עכשיו היא
חופשיה. לנצח.


סוף דבר
זה היה היום הראשון בבית הספר, אחרי חופשת הקיץ הארוכה. היא
התגעגעה לבית הספר, כמה מוזר שזה נישמע.
היא כבר הייתה משוקמת. היא יכלה ללכת, והיא התגברה על
הטראומה.
המנהלת נכנסה לכיתה. כולם השתתקו. "תלמידים, השנה יהיה לכם
מחנך חדש. קוראים לו מר דייוידס. מר דיווידס, בוא, תיכנס."
היא היה לבוש כולו שחור. היה לו שיער בהיר, עד מתחת לכתפיים.
וזקנקן. ועיניים גדולות ירוקות כאזמרגד. העיניים שידעה שלעולם
לא תשכח. הן בחנו את כל התלמידים, והתעקבו בעיניה של קרול. הוא
מלמל משהו. קרול ידעה, "הנה זה שוב מתחיל..."