כבר אינני הילדה שהייתי כשהלכת,
היום אצלי בלב לך מקום שמור.
עם חלוף השנים בהתבגרותי כלל לא נכחת,
והיום ליבי נושה אותך בתוך תוכי סגור.
אחרי שנים כבר לא יודעת אם עליי אתה שומר,
וקר לי שם בתוך הלב רוצה להתעורר.

זה כבר לא שנה שנתיים העשרים כבר מתקרב,
בוכה גם על הכר הודות אבי שנעלם.
נזכרת בחיוך ובמבט הכל כך אוהב,
שואלת רק דבר אחד: "האם אתה עוד שם?"

ודמעה אחת קטנה שלא נותנת לי מנוח,
מדוע לא ניתן מפצעי העבר לברוח?
ואתה האם אתה עוד שם?
האם גם התגאת במילגה ובשבחים?
החיבוקים שלך איתנו כבר שנים שאינם,
תאמר שלפחות אתה עוד שם שומר בין מלאכים?!

"אסור לקטוף את פרחי הגן."
אך מה עונשם של הקוטפים?
הם עוד חיים ואתה כבר לא כאן.
ומיום ליום אליך חדשים רק מתווספים.
אני קוראת אל השמיים אל האל הכל יכול,
שישמור על המלאכים שלנו כולם.
אך שוב אותו ספק המתעורר מבלי לחדול,
האם אתה עוד שם אבי? האם אתה עוד שם?