החדר הקטן בלשכה של עורך הדין היה מלא באנשים, ליד הדלת
הצטופפו גברים, על הכיסאות המרובים שעמדו בפני השולחן ישבו
מספר נשים. את המתח בחדר אפשר היה לחתוך רק עם סכין חדה כתער.
הדלת שהייתה בצד השני של החדר נפתחה ונכנס דרכה גבר כבן ארבעים
עם כוס קפה ומעטפה צהובה. הוא התיישב על כסא מנהלים שחור
וגבוה, הוציא את המספריים ופתח את המעטפה.
"גברותי ורבותיי נתכנסנו כאן היום להקראת בקשותיו האחרונות של
מר טל נביבירובסקי. והרי משאלתו אחרונה."
הגבר שם את משקפי הקריאה שלו והחל לקרוא מן הנייר. האורחים קצת
נבהלו מאורכו של המכתב האחרון אותו הותיר אחריו טל.

"חבריי, אהוביי, אתם יושבים ומקשיבים כאן היום לצוואה שלי,
הדברים האחרונים אותם אני מעלה על הכתב לפני שאני עובר לעולם
שבו הכל טוב יותר. לפני שאגש לחלק המהותי שבצוואה של חלוקת
הרכוש אני רוצה שכולכם תשמעו את סיפור חיי כפי שהוא נגלה מול
עיני אחרי כל כך הרבה שנים.
לפני שנים כאשר רק הגעתי לארצנו הגעתי עם חלומות, חלומות של
ילדות, רציתי לזכות בכל. אבל מה זה היה ה"הכל" הזה, רציתי
משפחה, רציתי ילדים, רציתי שיכירו אותי. אלו היו חלומות של
ילד.
הייתי בטוח בעצמי, בטוח בכך שההצלחה תגיע בעצמה, שכאשר אני
אעמוד מול הבחירה אני אדע לאיזה כיוון אני צריך ללכת.
שנות ההתבגרות הראשונות שלי באמת עברו בדיוק בצורה שבה רציתי,
הייתי מיודד עם הרבה אנשים. המשפחה שלי הרעיפה עלי חום ואהבה,
הייתי בתוך הסכך הקטן. המעמד הראשון בו הייתי צריך לעמוד היה
כאשר התאהבתי לראשונה, התאהבות פלאית. כל כולי הייתי מלא באהבה
כלפי הנערה הזאת. היא הייתה מן פסגת הר שרציתי לכבוש. מצד שני
בפעם הראשונה בחיי גם עמדתי מול מכשול שלא ידעתי איך וכיצד
לעבור, האם היא תסכים להיות חברה שלי, האם לא. על השאלות הללו
הייתי חייב לתת לעצמי תשובה לפני שאני אעשה משהו. לא ידעתי מה
לעשות, ניצבתי בפעם הראשונה מול בעיה שאת פתרונה פשוט לא
ידעתי. הפתרון שלי היה פשוט לא העזתי לומר לה דבר בפנים,
במילים, אלו פשוט נעתקו מפי כאשר דיברתי אתה, הצעתי לה לצאת
אתי בכתב, על נייר, נייר אותו שמרתי תמיד, נייר שעליו מתחת
באותיות קטנות שורבטה התשובה "כן". האהבה הזאת נמשכה לאורך זמן
מה, יצאנו, רבנו, השלמנו. אף פעם עד שלא נפרדנו סופית לא יכלתי
להגיד לה משהו חשוב, תמיד חששתי, תמיד כתבתי לה מכתב. גם הסיבה
שבגללה נפרדנו מקורה הייתה בתמונה שלה עם מישהו אחר, מתנשקת,
גם זה על נייר.
האהבה השנייה שלי הייתה מסובכת מאד גם כן. היא הייתה יפיפייה,
חכמה, נאורה. היא הייתה מן מלאך בלבן ליד קהל גדול בשחור. לא
העזתי לאורך חודשים להגיד לה משהו. דיברתי אתה, ניסיתי למשש את
הקרקע...שום דבר מזה לא עזר. הייתי תמיד בטוח שאני בעל מיומנות
מדהימה בלגלות מה חושבים אנשים, היא הייתה חידה בשבילי, ממש
conundrum . אחרי מספר חודשים בכל זאת הצעתי לה לצאת אתי,
ולהפתעתי הרבה זה באמת עבד. שוב לא העזתי לפנות אליה פנים מול
פנים, שוב כתבתי לה את זה על חתיכת נייר, את התשובה לא קיבלתי
עליה. הפתק חזר אלי ריק. רק אחרי זמן מה היא ניגשה אלי, הסתכלה
לי בעיניים וענתה בצורת שתי אותיות בלבד, "כן". מאז התחילה
מערכת היחסים שלנו. יצאנו לכל מקום אפשרי, היינו בבתי קולנוע,
במסעדות, ובחופי ים. אחרי שנתיים אפילו טסנו יחד לחו"ל. אני
הייתי מאוהב בה עד כל עצם נפשי.  בפעמים הראשונות שבהן יצאנו
היא הציעה לשלם על עצמה, היא טענה כי היא נהנית מזה אז גם היא
רוצה להשתתף בהוצאת השטרות מן הכיס, אך אני רציתי להראות את
"רמתי" ושילמתי על הכל בעצמי.
שלוש שנים אחרי זה בזמן ארוחה רומנטית מדהימה בתל אביב הלילית,
שילמתי לשלושה נגנים שיבואו וינגנו לפנינו, בזמן שהם ניגנו
ירדתי על בירכי וביקשתי ממנה להינשא לי, כנראה ששילמתי יותר
מדי לנגנים כי באמת באותו הרגע אפילו את עצמי לא שמעתי, מה
שמנע ממני למעשה לדבר. היא נתנה לי שוב את מבטה המדהים וענתה
שוב, "כן".
במהלך השירות הצבאי והלימודים באוניברסיטה שנינו חיינו יחד,
בתחילה אצל ההורים שלי, היה להם בית והייתה לנו מין דירה מלאה
משלנו בתוך הבית הזה. אני סיימתי את לימודי כעורך דין, כאשר
אני קיוויתי להמשיך משם אל עבר התקווה הגדולה שלי, הפוליטיקה.

לימודי המוצלחים באוניברסיטה הקנו לי את האפשרות להתחיל לעבוד
מיד במקצוע. בתחילה התעסקתי בתחום הפלילי, תחום שבו באמת
התעניינתי. בו בזמן נולדו לי ולאשתי שני ילדים, תאומים. ידעתי
שכדי שנוכל לשמור על החיים שלנו כפי שהם אני צריך לעבור תחום,
להרוויח יותר כסף. עזבתי את עבודתי והתחלתי לעבוד בתחום הדינים
הכלכליים, למרות השעמום הגדול בכך אני הרווחתי מספיק כדי לתת
למשפחתי לחיות טוב. אשתי באותו הזמן עסקה בתחומה, היא למדה
רפואה ועבדה בתחום בו חלמה לעבוד כל חייה, רפואת ילדים.
כך המשכנו בחיים מדהימים ביופיים עוד חמש עשרה שנה. ביום שלישי
האחד עשרה באוקטובר בשעה אחד וחצי קיבלתי שיחת טלפון מאחד
מהאנשים היותר משפיעים בפוליטיקה. הם הציעו לי הצעה מצוינת,
התמודדות על ראשות המפלגה בתל אביב ולאחר מכן אולי גם לכנסת.
הבית שלי היה ריק מאדם כאשר הגעתי אליו.  הבטתי על קירותיו
הלבנות, נכנסתי גם לחדרי הילדים, ההחלטה הייתה אחת, ללכת
בעקבות החלום. בשנייה שבה רציתי להרים את השפופרת ובאמת להודיע
על כך מבטי נח על מכתב הקבלה של בני לאוניברסיטה באנגליה, מחיר
הקבלה שראיתי היה אסטרונומי. הבטתי עליו שוב, חשבתי על מה שזה
אומר לעבור לפוליטיקה, הרמתי את השפופרת ואמרתי רק מילה אחת,
"לא".
שנים של לימודים של שלושת ילדי היו מוצלחות הן מבחינתם והן
מבחינתי, אני נהניתי לראותם, הם התבגרו, הופיעו אצלם חלומות
כמו שלי, חלומות להצליח. הקריירה שלי המשיכה להניב פרות, אני
המשכתי לעבוד כעורך דין בתחום תאגידים ורכשתי לי שם גדול. עם
אותו השם הגיע גם המעמד, מסיבות עם חברי לעבודה, הרבה נסיעות
לחוץ לארץ. אשתי המשיכה לעסוק במה שכה אהבה, רפואת ילדים.
יום אחד כאשר הייתי בטוח שחיי מסתדרים כפי שרציתי, הפעלתי את
מכשיר הטלוויזיה וראיתי הודעה על תאונה שאירעה באנגליה, מכונית
פגעה במעקה והתהפכה, מה שעניין את הציבור היה שהדבר גרם לפקק
הכי גדול שהיה אי פעם בדרך ללונדון. הפקס שלי התחיל לצפצף, רק
אז הבחנתי שהטלפון שלי כבוי. על אותו הנייר היה מכתב מבית
החולים בלונדון, אישתי נהרגה בתאונה, התאונה שעליה שמעתי רק
לפני דקות.
מאז כל חיי התהפכו, הייתי צריך להגיע לביתי לבד, לראות את הבית
הריק, לחזור לעבוד. הבנתי פתאום שכל חלומות הילדות שלי אינם.
התרחקתי מכל חברי וגם הם לא היו שם בשבילי באותם הרגעים הקשים.
אני לא כעסתי עליהם לא אז ולא עכשיו.
כעת אני מבין כי אני מת, עזבתי את החיים הללו, אך אין אני
מרגיש כי זה עצוב, אין לי טעם של החמצה כי את כל מה שהיתי רוצה
להשיג אני גם לא אצליח להשיג אף פעם.

וכעת לצוואה עצמה,
מה אתם באמת חושבים שנותר לי משהו אחרי שנים של חיים בזבזניים
ושנים של חיים לבד???
הייתם צריכים להיות שם בשבילי כי כל הכסף שלי אצל הפסיכולוג."

עורך הדין שהחזיק את הנייר והקריאו הפיל אותו לרצפה ונפל
מהכורסא. לקחו עוד כמה דקות טובות להחיות מחדש את רוני
נביבירובסקי.  
האנשים שהצטופפו בחדר יצאו לאט מן החדר.
"ממנו באמת לא נרוויח כלום...."
"חבל".