ועכשיו אני כדור.
כדור הנופל מעמקי נשמתי, לתחום ממלכתו של בורא עולמי. אני רץ,
מתגלגל ושואל: האם נוצרו פינות בעולם? האם יש פינות מנוחה
שאוכל להדחק לתוכן?
פסקה נשימתי. נדמתי. יד שאחזה יד, רפתה.
נלחצתי. רגע עבר ועפתי. עפתי אל תוך מקסמי ילדותי. פתאום שרתי

" היי הו היפו, אבא ש'ך קופיקו, אמא ש'ך היפופותם ואתה חרגול
קטן."
טסתי. טסתי מעל תקופות, מילדות עד בגרות, מקשר בין ניתוק
לניתוק.
שורש העץ שנכחד והשיר פירותיו ועליו, לא נדם.
אחזני רעד. הרגשתי כמו ג'וק המרוסס על ידי רוע ליבם של מיליוני
בני אדם. פרפרתי. פרפורי ליבי זעקו לשמיים. רציתי קצת מים אבל
נמוגתי בינתיים. התכדררתי, כודררתי כדור וכדר, ככדור המכודרר
על ידי שחקן N.B.A שחור וקודר.
ומאז הייתי לכם לכדור. נחבא, נזרק, נבעט, נחבט, לפעמים מקבל גם
ליטוף ומקפיץ לגובה ניתור.
כן, עכשיו אני כדור.