גררתי את הלוויתן לחדר שלי.
הנחתי אותו על המיטה שלי. ניסיתי בעדינות. אבל הוא נפל בכבדות
והמיטה השמיעה חריקה רוטנת. הוא נראה די מצחיק ככה רבוץ על
המיטה שלי.
העור שלו היה עדיין לח ומבריק, וטיפות קטנות נצנצו מבין הקפלים
שעל גופו.
הוא הביט בי במין מבט עם סימן שאלה וסימן קריאה בו זמנית.
העיניים שלו היו כה קטנות - נראו כמעט כמו סדקים צרים אבל היה
בן זיק של עוצמה שגרם לי להרגיש קצת לא בנוח. אולי זה היה בגלל
שהסתכל בי רק בעין אחת.
היה ברור שהוא לא ישרוד הרבה זמן. כמה זמן לווייתנים יכולים
לשרוד מחוץ למים? אפילו במופעי הקרקס המטופשים הם קופצים ומיד
חוזרים למים.
הוא הרגיע אותי ואמר שהוא לוויתן לא רגיל. הוא 'לוויתן סתגלן'
והוסיף ואמר שהתכונה הבולטת של הזן הסתגלן היא היכולת שלהם
להתעלם מצו המציאות, ולהתאים אותה אליהם.
"אתה מתכוון להתאים את עצמכם למציאות" - תיקנתי אותו.
"לא" - הוא ענה - "אנחנו לווייתנים די כבדים כמו ששמת לב, יותר
קל להתאים את המציאות אלינו. משום מה לנו זה קל במיוחד, אולי
בגלל שאנחנו מסתכלים רק בעין אחת..."
"ומה עושים בעין השניה ? " - שאלתי מתוך חשש שאולי אני חודר
לפרטיות שלו. 'בכל זאת סחבתי אותו עד לכאן - והוא שוכב על
המיטה שלי' - שכנעתי את עצמי...
"אנחנו עוצמים עין לכל מיני דברים שמפריעים לנו, זה יותר נוח
להעביר כך את החיים"  - הוא הסביר והוסיף, נדמה לי בשמץ של
חוסר סבלנות - "אתה הרי כבר לא תמים כמו שהיית, אתה יודע איך
זה."
'לא ממש' - חשבתי בלב, אבל לא רציתי להרגיז אותו ולכן הנהנתי
בשקט בראש.
ככל שחלפו השעות היה נדמה לי שיותר נוח לו, אולי כי המציאות של
החדר שלי התחילה להתאים את עצמה אליו. האור ליד המיטה החליש את
עצמו, "קשה לי כי אני לא ממצמץ" - הוא הסביר בלי ששאלתי.
המזרון יצר שקע עמוק במרכזו כדי שלא לעשות לו כאבי בטן. "רק
מים חסר כאן" - התלונן באוזני - "אולי נעבור דירה?"
"נעבור? - נעבור? מה זה 'האנחנו' הזה פתאום? אתה כבר גר כאן?"
"אני תמיד גרתי כאן" - הוא ענה בטרוניה, והמציאות ביצעה עוד
טוויסט ימינה והתייצבה מול העיניים שלי - "מאיפה בדיוק הבאת
אותי אתה חושב?"
"מהסלון" עניתי וחוסר ההגיון שלי התחיל להתבהר לי. "ואיך הגעתי
לשם?" - הוא המשיך בטון ציני של מי שמדבר עם קשה תפיסה.
"מהעבודה שלי" - עניתי קצת יותר בלחש.
"ולשם?" קולו רעם ועינו הנוצצת הבריקה מולי.
"טוב" - לחשתי - "אולי באמת אתה גר פה איתי, למרות שבטח הייתי
שם לב. בכל זאת לווייתן זה לא איזה ג'וק שמתרגלים לראות
באמבטיה, יש לו נפח... ועוד אחד כזה שגם יש לו דעה על כל
דבר... בטוח הייתי שם לב."
"אולי כן ואולי לא" - הוא אמר בתוספת מנה גדושה של רחמים בקולו
- "אולי כן ואולי לא"...
המציאות ביצעה עוד היפוך לאחור, סיימה בפליק-פלאק וניצבה גאה
במרכז החדר, בזרועות פשוטות לצדדים, עירומה לחלוטין ועדיין
רוטטת בהתרגשות.




יוני 98'