פרר פרר.......
השעון המעורר צילצל.
קמתי לבשתי את החולצה הלבנה החדשה עם הלב האדום באמצע, ואת
המכנס החדש הירוק זית עם הפס הלבן בצד.
אספתי את השיער די גבוה נעלתי נעליי ספורט, דחפתי כמה ספרים
לתיק בתקווה שאין היום מבחן ושאני אגיע עם הספרים הנכונים.
ירדתי במהירות גוררת אחרי את התיק ומזנקת למטבח.
הסנדוויץ לצהריים מוכן כבר, עודד הכין לי אותו.
עודד הוא בעלה של יקירה הוריי הבית במעון המשפחתי לכאורה...
(מקום קטן שנאלצתי להיתקע שם בגלל אמא).
חטפתי את הסנוויץ וזינקתי החוצה ממהרת לתפוס את האוטובוס, לא
בא לי לאחר.
זה היה סתם יום רגיל משעמם וחסר תרבות, טוב זה הרי בית ספר.
העברנו עוד הפסקות במחששת בית הספר, כשכולם כרגיל נראים לי
קטנים יותר וברברים יותר.
חזרתי לי למעון בשמחה שנגמר היום המגעיל הזה.
בלי תרבות בלי נימוס בלי הגינות, רק מכונות, תוכים.
חוזרים על מילותיהם של המורים הזקנים והמשעממים.
כמה טוב היה לסיים את היום ההוא.
ישבתי בחדרי הקט שחלקתי עם עתליה ומיינתי את בגדיי.
לפתע טלפון...
אמא...
מה קרה?
למה היא מתקשרת עכשיו?
למה היא לא בעבודה?
מה לעזאזל קרה?
ואז זה נפל עליי...
"אבא שלך נפטר היום" אמרה אמא.
כמובן שפרצתי בבכי צבוע ומעורר רחמים.
כמובן ששיחקתי אותה כאחת שאיכפת לה.
מה שהיה לי שם ואיך שעברה ההלוויה.
איך שהדודים הצבועים המגעילים והמזויינים האלה הגיבו...
נשים את כל זה בצד.
זה מתאים לתפנית שונה מנקודתנו בסיפור זה.
הגעתי הבייתה אחרי ההלוויה.
מלוכלכת, עייפה, מבולבלת....
התיישבתי על מזרון בצד החדר מתחת לחלון.
ממש ליד המיטה המקופלת של סבתא.
וישבתי.
ישבתי ישבתי וישבתי...
ישבתי את מה שנקרא "השיבעה"
אלא..
שבמהלך ישיבתי גם קרה לי משהו ששינה הרבה ממהלך חיי.
למרות שזה קרה בעבר למרות שהייתי רגילה שזה קורה לי ולמרות שזה
רק הוסיף להפרעה שלי היום.
אמא, שידעה על אז, על גיל 14 עם השכן.
החליטה שאנחנו צריכים להיות ידידים, אני והוא.
הוא שגזל ממני הכל בשבריר שנייה ואת אמא שידעת.
אמא הכניסה אותו כביכול "לנחם" אותי.
והלכה לה..
ולאן זה בדיוק?
משאירה אותי בשיבעה איתו...
המפלצת ההיא שבגללה אני חיה ומתקימת מפסיכיאטרים ופסיכולוגים
למיניהם.
אחרי שנשארנו לבד, הוא החליט לנצל שוב את שברירי השניות,
שבאותה תקופה נראו לי כשבריריי שנים.
כן!
צעקתי!
כן!
קראתי לאמא!
כן!
קראתי לאבא!
נו באמת....
ממתי הם היו לצידי?!
מאז ועד היום לא סלחתי לאבא.
שראה הכל ולא הציל אותי.
מאז לא סלחתי לאמא.
שידעה מי הוא והיא בידייה הרגה אותי שוב.
מאז לא שכחתי.
מאז רק מתתי.
למרות שרוב הנפש כבר נגנבה עוד בגיל 14 כשהוא ביקר אצלי
לראשונה.
לא משנה אמא ואבא.
תראו אני בסדר.
אז אולי 12 שנות לימוד אין לי.
אז אולי צבא לא אעשה.
טוב אני חותכת.
ביג דיל אני שותה כדורים.
אז יש כמה פסיכיאטרים ופסיכולוגים.
נו אז גילו אצלי איזה שניי הפרעות.
זה לא אשמתך אמא או אשמתך אבא
זו אשמתי.
זו אני שישבתי שיבעה.
רק חבל אמא שהכסף הולך היום על טיפולים..
תחשבי מה יכלת לחסוך...