הלב פועם בחזקה, הנשימה לא כהרגלה כבר 60 דקות.
זהו, כבר אין לנו את זה.
איבדנו את זה,
הפסדנו את זה,
התקווה נשארה רק עם רגל אחת בתוך הלב,
מאיימת לעזוב לתמיד.
הדמעות מאיימות לפרוץ.
הלב לא מפסיק לפעום עד כדי כאב.
כל כך הרבה הזדמנויות.
כל כך הרבה ניסיונות.
אך לא. לנו אין כל כך הרבה מזל.
כולם צדקו, אני טעיתי.
אין לי מזל לראות את זה, אין לי מזל לחיות את זה.
התקווה שלי כבר הלכה, היא כבר הפנתה אלי את הגב.
התקווה הזאת שהיתה כל כך חזקה,
שהתחזקה כל כך לפני שבוע וזה היה נראה כאילו כבר לא נזדקק לה
היום כבר היתה עם גבה מופנה אלי. דווקא אלי, החדשה, זאת שהאור
הגיע לעינייה רק בזמן האחרון. אך לא. הם לא וויתרו כל כך מהר.
הם לא יכלו לעשות זאת. לא לעצמם ולא לנו.
הדמעות פורצות,
אך אלו כבר דמעות של אושר;
אושר וכאב, הקלה ויותר מכל שמחה.
זה קרה. זהו. זה שלנו.
הלב צנח לרגע מהשוק אך לאחר מכן רק פעם חזק יותר, מרגישה כאילו
הוא עומד לקרוע את החזה מרוב חוזק הפעימות.
הנשימה כבר נשכחה כלא היתה.
הידיים רועדות, הרגליים כבר לא יכולות לזוז,
אך הפה קם לתחייה שוב לאחר כמה דקות.
הצרחות חוזרות וחיוך ענק נמרח עליו באיטיות.
הלם עובר בי באיטיות.
בפעם הראשונה בחיי זלגו מעיניי דמעות של אושר.
וזה קרה מהאהבה היחידה, מהאהבה האמיתית, ממכבי ת"א.
אין כמוך! את זה אני יכולה להגיד עכשיו מכל הלב.
ולא זה לא רק בגלל הנצחון.
וגם לא בגלל השחקנים, המאמן או כל מי שנמצא שם.
זה בגלל הדמעות.
בחיי לעולם לא הרגשתי כמו שהרגשתי היום.
תודה!!!
אני מודה לכם מכל הלב. למכבי ולאנשים (או לאיש) שגרם לי לחזור
ולהמשיך להאמין בקבוצה הזאת. תודה!!!!!