הוא בקושי ישן בלילות. אני שוכבת במיטה ושומעת את כפות הרגליים
שלו מסתובבות מהסלון למטבח ובחזרה, פותח שקיות, מחטט בארונות,
נכנס לשרותים, יוצא בחזרה. מרגיש אבוד, מרגיש לבד.
מתיישב על הספה, רק הוא והשלט, והשקט שמסביב אופף אותם, ונראה
כאילו כל הבית והרהיטים עומדים לרשותו והוא נעלה והוא גבוה.
הוא מחפש משהו לאכול, כל הזמן רעב, לא שובע, לא מסתפק, מחפש
נחמות בחפצים לא נעים, מחפש אהבה מדברים שלא יודעים איך לתת,
ולא יודעים להרגיש.
אז אני קמה אליו, הולכת למטבח, מדליקה את האורות, ומתיישבת
לידו. הוא נאנח. מסתכל עליי בעיניים מבקשות, עיניים מתחננות,
מבט כל כך מפונק ואוהב, עד כדי שאני נמסה.
אני מתקרבת אליי יותר, והוא משיר אליי פנים. יודע בדיוק מה הוא
רוצה.
אני מושיטה אליו יד, נוגעת בעורפו, בשערו הארוך.
הוא מסתכל עליי שוב, פותח את פיו, ומיילל.



מוקדש באהבה למיש מיש .