מבטה היה מכוון אליו.
מבט כל כך תמים, כל כך אוהב.
הוא היה היחיד שקיבל ממנה את המבט הזה.
המבט המעריץ והאוהב כל כך.
כבר הרבה זמן שהיא אוהבת אותו.
אהבה שהשתנתה ככל שהתקרבו
אך בו זמנית גם גברה.
כל כך כמהה היתה לנשיקה המיוחלת,
כל כך ציפתה לה וחשקה בו.
בכל פעם שהיו ביחד לבד,
בכל פעם שהיה מתקרב,
נוגע,
מלטף,
מחבק,
ואף מסתכל עליה בעיניו הירוקות הממיסות.
ובמיוחד עכשיו, כשהם כבר התקרבו ככל שידידים יכולים ואף מעבר
לכך.
וחברותיה כבר בטוחות שמשהו יקרה, זה בלתי נמנע, הן אומרות לה.
משהו חייב לקרות.
אך כלום לא קורה, הכל כרגיל.
ושוב החיבוק שלו,
ושוב היא כל כך רוצה רק להניח שפתיה על שלו.
אך לא.
אסור לה.
את זה הוא צריך לעשות.
הוא מודע לרגשותיה. הוא היה מודע אליהם תמיד.
זה תלוי כרגע אך ורק בו.
לה אסור לעשות כלום.
וחוץ מזה, למה לה להרוס?!
ידידה הטוב ביותר עומד מולה וברגע היא יכולה להרוס הכל,
או להפוך את חייה ולהיות מאושרת יותר מתמיד.
גם אם זה יהיה אך ורק לחודשיים או חודש או אפילו שבוע.
האם זה שווה? להקריב יחסים כל כך טובים, להקריב ידידות כל כך
חזקה. בכל אופן, זה ישנה הכל.
ולה, לה אין את האומץ לעשות זאת, וגם כשהיה לה,
כשהיא לא יכלה יותר לעצור בעצמה,
היו דברים אחרים שעצרו זאת.

ועכשיו, עכשיו גם מבטו אליה השתנה.
עכשיו הוא מסתכל עליה בצורה שונה.


אך מי יודע איך ולמה הוא השתנה?
מי יודע מה גרם לשינוי הזה?
מי יודע אם השינוי קיים בכלל ולא רק פרי דימיונה המפותח?
אין לדעת צריך רק לחכות.
לחכות בציפייה עד שאחד הצדדים יגרום לשינוי.
אך האם ומתי זה כבר יקרה?
האם הוא בכלל מרגיש כלפיה את אותם הרגשות?
האם לו יהיה את האומץ שלה אין?


מוקדש לשני הטיפשים האהובים עלי...
בכל אופן אני חולה עליכם, ביחד ולחוד.
!!!!!!Don't forget it

אחרי בדיקה קטנה שלי התברר שמבטו לא השתנה כל כך, לפחות לא
כמו שקיוויתי... וכמו שהיא קיוותה. ואני יכולה רק להצטער על
התקווה שהיתה לה בגללי ועל זה שבגללי זה חזר להיות כמו פעם.
מקווה שהכל יהיה בסדר, וגם דיי מאמינה בזה.
עדיין חולה על שניכם! וזה עדיין מוקדש לכם!
אוהבת, עדן.