היה זה עוד יום קיץ לוהט בטיילת של אילת.
התעוררתי בשבע בבוקר מריח של זיעה ואדי חום שעלו מאבני המדרכה.
שמתי לב שהבחור שתמיד היה בספסל מולי וישן עד מאוחר לא היה שם
באותו בוקר.
קילפתי את עצמי מהמדרכה והלכתי למקלחות בחוף הקרוב. כמובן
שהריב עם אותו מאבטח בכניסה לחוף כבר נהייה חלק מהיום שלי.
תמיד הייתי מצליחה להתחמק ממנו. אחרי שריעננתי את עצמי התחיל
הטקס היומי שלי: הלכתי לעומרי שיביא לי את שאריות האוכל שלא
קנו מהמכולת שלו, ואז בדרך חזרה למקום הקבוע שלי בטיילת החלו
המחשבות לרוץ בראש. התחלתי להיזכר באיך החיים שלי היו לפני
הנסיעה, איך שהכל נראה מושלם ושהכל נראה מוצלח ומבטיח, על איך
שהכל בבת אחת... התרסק... כבר התחיל להיות לי חנק בגרון.
הגעתי לנקודת קיבוץ הנדבות. כבר היו לי דמעות בעיניים. זה תמיד
עוזר, קבצנית עם דמעות מקבלת יותר אגורות מקבצנית שסתם יושבת
שם. גם היופי שלי עזר לי לקבל נדבות.
שוב פעם הגיע המטורף הזה שכל הזמן מציע לי להזדיין איתו תמורת
100$ לשעה. היו כמה פעמים שהייתי נורא קרובה ללהגיד לו כן, אבל
ידעתי שאם אני אתחיל זה לא ייגמר... לפחות לא בטוב.
המון צעירים עברו פה. כולם נורא הזכירו לי את עצמי, את חברי,
את חיי...
פתאום התיישב לידי איזה אמריקאי אחד, סיפר לי שהוא החליט לטייל
קצת בישראל ארץ מולדת הוריו. הוא סיפר לי שהוריו מתו והשאירו
לו את כל הונם ועכשיו הוא מנסה לחפש כל מיני ארגונים ואגודות
בישראל לתרום להם. כנראה שהוא ניסה לקלף את התדמית השטחית שיש
לכל ילד עשיר. אותה תדמית שאני ניסיתי לקלף...
הוא רצה לשמוע את הסיפור שלי, ניסה להראות מתעניין, ומשום מה
היתה לי תחושה של נוחות מוזרה כזאת. כאילו היה לי הכי נוח
בעולם לספר לו. אז סיפרתי לו. סיפרתי לו על זה שהייתי תלמידה
מצטיינת עם ממוצע מעל 90. ילדה ריאלית עם מליון ושניים
מורחבים. סיפרתי לו שהתקבלתי לתפקיד מצוין בחיל אויר בצבא
ושהיו לי המון חברים שתמכו בי ואהבו אותי, שאני ואמא שלי היינו
רבות על בסיס קבוע ושפשוט לא היה שום דבר שהסכמנו עליו, פשוט
לא יכולנו להיות אחת עם השניה. סיפרתי לו על המוות של אחי.
סיפרתי על כל החברים והאהבות שהיו לי וכמה שכל פעם שברו לי את
הלב מחדש עד שפשוט לא נשאר לי כבר דבק להדביק אותו. וסיפרתי לו
על אותו בן אדם שגרם לי ללכת. אותו בן אדם שהבהיר לי שאם לא
אתרחק מהסובב אותי אני אהפוך אליו ואוכיח בדיוק את אותה תדמית
של ילדה עשירה. ילדה מפונקת שמשיגה הכל בשכות כספה, ובנוסף,
בזכות המראה שלה. אז הלכתי! ובאתי לכאן, והנה אני.
הוא הנהן בראשו וטפח לי על השכם. "יהיה בסדר את תראי, את עוד
תגיעי רחוק..." הוא קם והלך. אני אגיע רחוק... אמרו לי את זה
פעם... מישהו שהאמין בי אמר את זה... הוא בטח מאוכזב עכשיו
ממש...  הכי רחוק שאני אגיע זה חזרה לכפר סבא... הביתה ואז
הדרמה האמיתית בטח תתחיל. התחלתי לדמיין איך חיי היו בטח נראים
אם הייתי נשארת בבית. איך הייתי הופכת לאט לאט לאמא שלי, מאמצת
את כל ההתנהגויות שלה, נהיית רעה וצמאה לכסף וסקס...
פתאום הבחנתי בכך שמשהו חסר לי... הרמתי את הראש, והסתכלתי
סביב... לילך, שני, מיטל, נמרוד, עדי ויותם הזוג ו... רגע
אחד... איפה הבחור הזה.. נו איך קוראים לו? זה שישן בספסל
מולי... דניאל! איפה דניאל? ואז חשבתי לעצמי, אולי הוא הלך
רחוק... הכי רחוק שהוא יכל. אולי הוא חזר לחייו הקודמים כדי
לתקנם. מעניין מה אמרו לו... בעצם, מי אמר לו? בכלל לא הכרתי
אותו, אולי אין לו אף אחד. פתאום היה לי מן צפצוף באוזן ואור
חזק חזק בעיניים. משהו חודרני. צרחתי מכאבים אבל אף אחד לא שמע
ולפתע... שמעתי. שמעתי את כולם מדברים, שמעתי את מהלך חייהם
וראיתי את פניהם האמיתיות. ואז הבנתי, הבנתי שלא ראיתי עד
היום, לא שמעתי עד היום ואולי אם הייתי יודעת זאת אז הייתי
יכולה להשאר ולא להפוך לסביבה שלי... אבל מה זה שווה עכשיו?
תראו לאן הגעתי...