ושוב שבת בערב. חזרה לרוטינה המשמימה. במשך חודשיים קפצתי
לאיזו שלולית איתך, והשתכשכתי בה יותר מדי, עד שהפכה לביצה.
ועכשיו שוב, מסתובבת ברחובות, בודדה. מנגנת בראש שירים עצובים,
הולכת צעדים סחובים. שוב צופה בחיים מבחוץ, השתקפויות לא
ברורות ניבטות אלי מלמטה, עניינים לא סגורים שהותרתי מאחור
לטבוע. הקיץ לא מייבש את הדמעות. רק את הנפש. מישהו, כנראה
אתה, אי שם בקצה השני של הארץ, ממשיך ברוטינה שלו. ונדמה כי רק
אני תוהה, מה כל זה היה. ומושכת בכתפיי כי אין דרך אחרת.
חייבים להמשיך ללכת. מי יודע מתי תהיה ההצטלבות הבאה עם הגורל,
אולי מעבר לפינה. ואולי גורל הוא סתם אשליה. נסיון למצוא
משמעות במה שיהיה, במה שהיה. במי שאנחנו ובמסלול המשונה הזה בו
אנחנו צועדים ללא מטרה. כל זה נוחת עלי חזק בשבתות. אולי כי יש
זמן לחשוב, וכשחושבים מתחילים רק להבין כמה הכל לא מובן. אולי
זה השקט הזה, שכבר צורם לי באוזניים, ומה כל זה היה, אם אין
לזה שום משמעות? אם אפשר סתם כך לקום וללכת? ברגעים כאלה ברור
לי שאני עדיין מתבגרת, ונראה שאף פעם לא אפסיק. תמיד מחפשת,
ולא יודעת אם אי פעם אמצא. הכל נגמר עם טעם רע. ולא משנה מה
אני עושה, זה תמיד איכשהו לבד, גם כשזה היה איתך, הלבד היה שם,
מחכה לרדת החשכה. ולבוקר והאור שלו, והנה אני, אחרי שהלכת, לבד
במיטה. מחכה לאיזה סימן, ממך, או מהחיים, או בכלל. לסימן
שישפוך עלי קצת תובנה, וממהרת לנסות ולמצוא משהו בכלום. ובסופו
של דבר רק מבינה כשאני טועה, ותמיד נופלת, אבל אף פעם לא נשברת
לגמרי. קמה וממשיכה ללכת בלעדיך. הלבד שלי עדיף על הביחד
המזוייף שהיה לי איתך.