-"איפה שני?"
-"לא יודעת. מה קרה?"
קובי שאל אותי בבכי ובלי לחכות לתשובה ניתק כששמע את ההתחלה.
הבנתי שמשהו קרה הרי הם חברים כבר שנתיים וחצי והוא אף פעם לא
בכה. בדיוק אחרי שהתייאשתי מלתפוס אותה ושכנעתי את עצמי שהיא
בטח ישנה שמעתי צלצול חלש בדלת. כאילו שמישהו מהצד השני לא
רוצה שישמעו אותו. שני עמדה בדלת רטובה מהגשם החזק שירד בחוץ.
אני זוכרת שהיא נראתה כמו בסרטים, הייתה לה צמה ארוכה שנפרמה
מהכאב והלחיים שלה בהקו מבכי אבל מה שהכי בלט היה המעיל שלה.
היא לבשה מעיל אפור ארוך עם כפתורים גדולים וישנים. הוא היה
סגור, אולי מהקור אולי מהפחד. כל הסיטואציה הזאת הזכירה לי,
תסלחו לי על הדימוי, תמונה מהשואה. הושבתי אותה בחדר שלי עם
כוס שוקו חם והיא התחילה לדבר על זה. "זה" נהפך לכינוי שלנו
לכל מה שקרה. אף אחד כבר לא יכל או שאולי רצה לדבר אחרי כל כך
הרבה דמעות.
הסיפור התחיל בערך חודש לפני כשקובי היה באיזה מועדון בחיפה.
הוא היה שיכור וכשמישהי זרקה לו כמה משפטים הוא חייך ונכנס
איתה לתא. אני לא זוכרת איך זה בדיוק התגלגל אליה אבל שני שמעה
את זה מאיזו חברה ורק אחרי ששאלה אותו לפחות שלוש פעמים הוא
הפסיק להכחיש. שני  סיפרה לי על איך הוא שיקר ואיך היא האמינה,
איך הוא הלך ואיך היא בכתה. באותו רגע יכולתי ממש לדמיין אותם
יושבים בחדר המצועצע שלה, היא על המזרן והוא על הכיסא, כמו
תמיד כשהם רבים. פעמון מלחמה מהדיסק של היהודים שהיא הכי אוהבת
מתנגן ברקע כשבבמה המרכזית יש להם מלחמה משלהם. בחיים לא חשבתי
שזה יקרה הוא אהב אותה כל כך.
אני וקובי היינו ידידים. יש לי מין חוק כזה שאם הכרתי אותו
לפני שהם היו ביחד אז הוא קודם כל ידיד שלי ורק אחר כך חבר
שלה. אחרי שזה קרה היא ציפתה ממני להתעלם ממנו לחלוטין, דבר
שהיה קשה כי הוא מצדו ניסה להתקרב מסיבות מובנות. ניתוק ממשי
לא כל כך היה אבל התפתח איזשהו מרחק. שני לא דיברה איתו ואני
תמכתי בה, הבן אדם היה חרא ולא הגיע לו אפילו מבט מזווית העין.
אחרי הכל, אמון זה הדבר הכי חשוב במערכת לא?
במין קטע שראינו אז כאנוכי קובי לא הפסיק לכתוב לה שירים. הוא
פשוט לא היה מוכן להבין שכל שיר סודק לה עוד קצת את הלב ושאם
הוא אוהב אותה הוא חייב לתת לה ללכת כי אחרת הלב יתנפץ.
שני עברה תקופה קשה ואני בתור החברה הכי טובה הייתי שם לחבק
ולהרעיף מטר של קללות שאפילו לא כתובות במילון על האקס
המיתולוגי.  
המצב נעשה יותר חמור וכשראינו את קובי (מה שלא קרה הרבה) הוא
היה שחור. אם יש משהו אחד שאני בטוחה בו עד עכשיו זה שקובי הוא
הסמל הכי נכון שאלוהים יכל לתת לחיים, אבל אז הוא פשוט היה
שחור. כשאני אומרת שחור אני מתכוונת למוזנח, אתם יודעים איך זה
כשאין חשק לכלום ואתה מסתובב ימים שלמים עם כובע צמר וזיפים.
הוא לא דיבר, לא התייחס לאף אחד, ואם במקרה שני הייתה עוברת
לידו היינו רואים דמעה שמנסה להחזיק את עצמה על קצה העין כי
היא יודעת שאם היא תיפול אז הכל יפרוץ החוצה. יותר מאוחר הגיעו
אלינו שמועות על סמים ושני התחילה לדאוג. אני אסביר לכם כמה
דברים על קובי:
1. הוא מנסה דברים חדשים בכל הזדמנות.
2. אולי הוא לא אחראי אבל הוא בחיים לא יכנס לסמטה חשוכה אם
הוא לא ידע איפה היציאה.
3. הבן אדם פשוט מטורף על שני!
בגלל שהכרנו אותו וידענו שהוא כבר ניסה סמים שיערנו שהוא לא
יגע בזה שוב כי הוא יודע שאין משם יציאה. אני מניחה שצדקנו,
היום אף אחד כבר לא מתעמק בפרטים.
עברו קצת יותר משבועיים מאז ששני הופיעה אצלי בדלת וכבר הספקנו
לסלוח לו. שני אפילו הרימה את העיניים מדי פעם לבדוק בנים
שעברו ברחוב. קובי לומד שכבה מעלינו ככה שחוץ מהפסקות חפוזות
לא נוצר קשר ואפילו החברים שלו כבר הפסיקו להסתכל על שני
במבטים מוזרים. אי אפשר לומר שהחיים שלנו חזרו למסלול רגיל אבל
יחסית לשבועיים התאקלמנו די מהר ואפילו חזרתי לשבת על הגג. הגג
היה סתם גג נטוש שמצאנו באיזה שכונה ישנה והפכנו לשלנו. מתחילת
החופש הגדול שלפני התיכון ישבנו שם, כל יום וכל הלילה. הוא היה
פשוט אבל האנשים נתנו את האווירה המדהימה שהייתה שם. שני אף
פעם לא ישבה איתנו סתם ככה על הגג. היא לא בדיוק הייתה מהאנשים
האלה אבל פתאום היא התחילה לבוא בלי סיבה מיוחדת, אולי זה נתן
לה ביטחון. באחד הלילות כשישבנו שם עם גיטרה קובי פתאום הופיע.
איך ששני קלטה אותו היא משכה אותי לקצה השני כדי שהוא לא יראה
אותה ולמרות שהיא הייתה מהירה הוא הבין וקרא לי לשיחה. רציתי
להישאר עם שני אבל קובי התעקש ובסוף ויתרתי ונכנסתי איתו למן
שיחת נפש עמוקה שרק לילה יכול לגרום לבן אדם. דיברנו על הכל,
על כמה הוא מצטער ולא התכוון לפגוע בה אבל הוא לא חשב וזה קרה,
על כמה זה לא היה שווה את זה, על כמה שהוא לא יכול לדמיין עוד
שניה בחיים שלו שבה היא לא מחייכת אליו את החיוך המתוק הזה
שלה. קצת ריחמתי עליו ועל האהבה העיוורת שלו. כשכבר היה צריך
ללכת ושני באה לקרוא לי הוא הסתכל עליה במבט כל כך אוהב שהיא
ישר נמסה. ליווינו את שני הביתה וכשהגענו לשלוש המדרגות
העלובות שיש לה בכניסה היא סוף סוף חייכה בחזרה וקובי נשאר.
למחרת בבוקר התעוררתי עם הקול הנרגש של שני. היא סיפרה לי איך
הם דיברו כל הלילה על המדרגות שיותר לא יהיו עלובות ואיך בסוף
הם התנשקו, הנשיקה הכי מדהימה שהייתה להם עד עכשיו. זאת הייתה
הפעם האחרונה ששני ראתה אותו. 10 דקות אחרי הנשיקה המדהימה
הזאת הייתה תאונה בצומת שליד הבית שלה. קובי נהרג.
אני לא זוכרת כל כך את הרגע שאמרתי לו ביי, ביי אחרון. עכשיו
הזיכרון הזה תקוע לי במוח בתוך ענן של ערפל ומתחנן לצאת אבל
אני יודעת שמרוב עצב הוא כבר יישאר שם לנצח.