לפתע, מישהו שיחרר את אחיזת אצבעותי משמלת הערב שלבשתי. פרחי
כסף ננעצו בתוכי, אני משתחרר.
כבר יצאתי ממקומות יותר גרועים, וכעת, מתוך דראגסטור
כדראגקווין.
מחושי ענק משתלשלים מגופי מטה, ואני בועט ברצפה. נעלי הלכה שלי
יפות הן, כמעט נעלמות, מסתחררות,
פוגשות בי שוב ושוב כשאני צופה בהן מן הצד, מלמעלה.
נחליאלי כחוש שכמותי, הנה אני עף.
וברחפי מעל פני העיר, מעל הים, אני רואה הכל. יש בי הכח. כולו.
אני אלוהים זר ומוזר, רחוק ומרוחק
מכל נקודה שהיא בו זמנית, ואף על פי כן קרוב.
כנפי פרושות לעד, ופי מקרקר כמקהלה, אני יפה.
הי!   איזה מן יצור שמיימי אני, כזה שאי אפשר לתפוס בדמיון,
כזה שמרחף כמו רוח, כזה שמוכן להיות הכל,
לנסות הכל, להתוודע, לגלות דברים חדשים, לדעת, ללמוד, רחוק
מלהיות חיוני.
ומעבר לקיר זה אני יודע שבעצם חשוב להיות חיוני. כמו סלט הכרוב
של סבי הישן, אני מורכב ביותר.
אינני ניתן לפיתרון. אני חידה (ENIGMA). חידון התנ"ך הארצי,
שעשועון טלוויזיוני מצוי, תשבץ לא פתור
אני.
עובר במכונת הזמן. נטען...
בלופ !!!
קפיצה שנויה במחלוקת, ראו ראו, הנה אני פה, חי ונושם, ועם זאת,
עברתי טרנספורמציה. ממשש את עצמי.
מוזר. פתאום אינני מבין את עצמי כעצמי.
גם שלמה אמר: "כשאתה נמצא במקומות ציבוריים, תמיד תברח מהם",
ויותר לא הוסיף. כך, חשבתי לעצמי,
הבן אדם אדיוט, או מתוח מידי.
אך פתאום, לרגע קט בלבד, הכל התברר לי, הבנתי על מה המהומה,
ולמה התכוון אותו משמש הזוי.
כך הסתבר לי שהתחלתי לברוח, ממש לנוס, אם להשתחרר מן הפחד
ולומר את כל האמת. בורח, רץ אץ, לא קל
רגליים כבעבר, שהרי אני אחר, ובכן לא. רק לרוץ לאט, לאט
ובכבדות יתרה, מרביץ לקרקע, נותן מכוחותי,
מזיע את צעדי, מרוויח כל פסיק, כל שעל, כל נקודה דמיונית על
מפה משורטטת היטב בראשי.
שועלי ענק רדפו אחרי. לוויתנים. הנה הם באים, אותם בדוואים
קטלניים, עם כלבי המחייה שלהם, הנה אני
נופל אל תוך בור, והם אחרי. אני מנסה לעוף (אין לי את היכולת).
אני מנסה להשתחרר. להקיץ. לנוס.
למתוח. לרדת. לישון. לחלום. להרוג. להביס. לקבע. למשמש. לנוח.
לדעת. לקחת. לתקוע. לחייך. לצחוק.
להפריש. לזרוק. לתפוס. להתקרב. לסגת. לקפוץ. לצנוח. לרדת.
לטפס. לראות. לעלות. למדוד מרחקים.
לשלוף סכין. לפתוח דלת סתרים (שאיננה). לנחש.
רק שאת החושך הזה אי אפשר לנחש. הוא יותר מידי בלתי צפוי,
ובעוד הוא משתדרג לי לאלפי חתיכות בשר
צבעוניות, מחליף צבעים, יתושים מזמזמים, דבורים נוראיות, כלבי
משמר גרמניים (כמו בחלומותי הקשים
ביותר), משהו - - -
משהו שדומה ביותר לפתרון החידה שש בי. וואו! זבנג! אני נכנס
בקיר בכל כוחי, מתפלל לאלוהי השאול
שזהו קיר סתרים, נסתר ומוזר, מכושף משהו, נעלם כביכול, אך
אינו. הוא נשאר יציב וישר, ואני נופל
ארצה, מכשפות פולניות מגלות אותי.
כך גם אני אבוד, וכך אין לי רחמים. כוורת שלמה מתפעלת מכוחי,
משתרעת סביבי, יתושים, נמלים,
ריקנות גדולה.
משהו מתרגש ועולה (מתרחש), דבר מה חשוב, זיכרון ילדות שכוח,
רעיון זדוני שנתפצל לכמה כיוונים,
ולבסוף נתרווח לו בפינה לא מוזכרת בראשי, אי שם בין האינסוף
(או האינסופי המוחלט) לבין הרעיון
הכללי - הקונספירטיבי שלי - להיות מישהו, משהו אחר.
כך, משהו חדש שיתממש לבא, משהו יפהפה בעל כנפיים וראש, משהו
נחמד.
גרגורי חתולים לוחשים לי דברי חוכמה רבים, כמו מתוך חלום
מקסים, אני שוקע שוב אל עבר האדמה,
מקום שלא ידעתי, שהכרתי רק בדמיוני, בחלומותי.
ההרגשה הכללית מתומצתת בתחושה של ביזיון, מן מרחב פעור, פתור,
שאיני יכול לכבוש במילים, חלל ריק
ללא הכרה אנושית, ביום קודר לסרט סטודנטים גרוע.
אך אפילו אפלולי מכך ישנו הרעיון המשפיל, שאני, בן למשפחת האדם
הקדמון, אינו שונה ביותר מספל תה
מהביל וחם.
תחושה של רגיעה.
רגע של אושר.
הפסקה לרגע, והמשכיות עד אין קץ, כאותם הרים ביבשת אירופה.
כך אני שר. מי ייתן ותדע כמה צדקת!
האח הידד, מנהיג דגול, שומר הסף שלנו, הכובש הנאור, בעל משקפת
התכלת ושיני הזהב. רדפו אכן רדפו,
ולבסוף תפסו. ואני, איני יכול לרוץ מהר מהרוח!
מן הגיא ומן העמק, ומן השדה והים, ומן השמיים, עד בטן האדמה
היגעתי.
כך תפסוני אותם שדונים בזויים, הו, מר לי מר כל כך העולם
המטופש הזה, לו אנו קוראים 'פה'.
חפיסת סיגריות אחרונה.
אש.
דליקה.
(גפרור)
נשימה עמוקה.
אתה מרגיש את המוות נוגס בך? כתפוח אדום לשילגיה? "כרובית
מקולקלת מושכת זבובים", את אומרת,
ואני מתכסה בעלטה.
גם אני זבוב.
גם אני כרובית מקולקלת.
גם אני את.
גם אני כל כולכם יחדיו עכשיו, בעת ובעונה אחת, בתוך גוף אחד,
דילמות קשות יש בי. ואינני אני יותר.
אני מישהו אחר. כבר הישתניתי. מאוחר מידי.
הנה אני סולטן תורכי, הנה אני ילד עץ, הנה אני דג, הנה סביבון,
הנה עפיפון, הנה עף גבוה, משתנה
לחזיר, הופך לשועל, הנה  אני גבר, הנה שוב ילד, פתאום אני למה,
רגע נחש, רגע זברה. הנחש בולע את
הזברה, הזברה נושכת את הלמה. הילד צועק על הגבר, הגבר מכה את
השועל. מן החזיר יוצאת יד (לא רצונית,
לא עצמאית), מן הסביבון כנף. קופץ הסביבון לשמים, תופס בזנב
הנחש, וכך חג לו מעגל פלאים כזה שמתקיים
בתוכי, רק בי, סחור סחור, אל תוך העולם, אל תוך הכלום, רחוק
מאוד ממקום אמיתי, רחוק מאוד מהעולם,
משונה ביותר, מרוויח קצת זמן, והנה משתנה שוב, יוצר צורות
באויר, קופץ, נוחת, פשוט כך -
מת.