מחשבות עלו ונתזו מתוך מוחו אל הקיר הפנימי של דירתו. ילדי
השכונה ידעו תמיד עם מי יש להם עסק, וכשבא הערב הם כבר צפו
בדירותיהם, מתחבאים תחת מיטות השעווה שלהם.
ביום קודר יש לו לתסריט ארוך זה, כמעין הפוגה קצרה מיום בוער,
אך עדיין מעיק לנו בעצמותינו.
כשהראש כואב, יש להחזיק אותו בשתי ידיים ולצעוק לאלוהיך, שיתן
לך לחיות את חייך בשלווה,
ואפילו יהה עליך להפסיד את כל מניותיך באיזו חברת בת כלשהי
(כלומר, "קומפני"), ובלבד שהיום יעבור, ואיתו המועקה הצהובה
הזו.
מחבת הוא הביא כדי להכות את השכן, אך זה לא הופיע. סידורים
חשובים היו לו בעיר הגדולה, וכל שנשאר הוא חמורו של המשיח, לבן
מעין כמותו, שנשען נטול ללא רוח חיים על הברז בחצר. כמה
צפרדעים קרקרו פה ושם, מחכים לאמם שתבוא, ומוכרת הגפרורים
הקטנה, כן, גם היא, זו האומללה עמדה ללא נוע ברחוב השקט.
הלילה היכה. השמים חיכו. הכל עמד שקט ולא מובן, (מה שנקרא
"סטיל") מתגבש לאיזו החלטה ארורה של אלוהים.
בינתיים, בעיר זרה, עטפה אם אדמונית אצבעו הקטנה של ילדה הפצוע
וגערה בו.
לא היה שקט בעולם, תוהו ובוהו הסתחררו מסביב, הרי געש צפו ועלו
על גדותיהם, כיודעים: עוד מעט קט, הנה הנה, תבוא ההחרזה על בוא
קץ העולם.
אך למה זה שצף קצף לו הים? והדגים? מה גרם להם לשחות בכיוון
ההפוך? מהו הדבר, שבליל קיץ מהביל זה הפך את ג'ירפות היקום
לבלתי נראות, כשהרכינו צאווריהן עד אל דשא?
ישב לו הילד וחשב לו, ישבה גם האם וחשבה לה. ישב העולם וחשב,
בעודו שט במסלולו האליפטי סביב השמש המוזרה הזו.
ולפתע, בא היום. כך. ללא הקדמה מיוחדת, ללא ליווי חצוצרות, ללא
כרזה שתודיע על בוא החמה.
היה זה ליל תעתועים, והיום הממשמש ובא טעון מתח ובחילות,
צעצועי פלדה, וחביתות עם חרוזים.
הרי הרוקי הנודעים כבר לא כל כך גבוהים, ואשרי הוא האדם אשר
יבין למה.
ובכן, נפלו השמיים, התקמט היקום והכל השתולל, נמעך, נשרף, נקצץ
בסכין חיתוך קטנטנה, עד למידות הזעירות ביותר, מפני שאת מה שלא
סיים הליל יסיים בוודאי היום.
אמא! אמא! הו, אמא, מדוע ברח אבינו מהבית אל בית השכן, כשמחבת
בידו?
שימי לי שלוש קפה בבקשה (כפות), ללא סוכר.
אני מרגיש את החום בוער בעצמותי, אני מרגיש שאין לי מקום לחיות
בו, בעולם.
כי הכל מת, נשבר, רקוב, ואפילו ערים קטנות כמו דימונה ומונקו
לא יכלו להכיל אותי.
נשמתי עולה השמיימה ואני מקשיב.
הנה, הופ, קפיצה קטנה בזמן, אל עבר מקום אחר, מחשבותי נעשות
שונות, אחרות, סגולות משהו,
אני כבר לא יודע מי אני. אין אני מי שהייתי לפני שעתיים, ובטח
שלא לפני שלוש.
אני דג ששוחה במעלה הזרם במקום במורדו, אני חובש כובע מצחייה
ירוק, אני פוקח את עיני.
אין זה ים סתם. רגיל. זהו ים שחור, שבו אין אור ואין לא כלום,
אף נפש חיה, לא תמנונים ולא אמא,
לא משחת נעליים צבאית, ולא חצאיות סקוטיות.
זכרונותי עולים אל תוכי, ואני נזכר שוב ושוב באותה הנימפה,
אותה המוזה אשר ירדה אלי, במיוחד
בשבילי, מהר אולימפוס כדי להגשים את חלומי.
אך הנה אני כאן. והגשם יורד לו לאיתו, הכל שחור, עטוף בעשן
לבנבן, מעין צחנה של שליחות, ערפל
זהוב- כסוף, הכל בלתי ניתן להשגה, ומעבר לשער הזיתים הזה - גרם
מדרגות.
ובמעלה המדרגות - מפתח. צף הוא באוויר, אותו חפץ מהבהב, מסתובב
על צידו, כעל ציר דמיוני
שלמדנו עליו בשיעורי הגיאוגרפיה בהקשרו של כוכב הלכת שלנו.
לדגים שסביבי אין ידיים, רק עור וגידים, וקרפיונים מעטים
צולחים את גופי כבתוך אוויר הם.
ישנם סנפירים, כסכסים זהובים בצבע הנחושת, ירוקים כמעה ואפורים
לאחר רגע קט.
אך גפיים אין להם, לאלו, ואף לא לליוויתנים שסבים סחור סחור לי
ולנו, כולנו, בני האדם, בחדר ההמתנה השקט אצל רופא השיניים.
שיניים יש להם, צהובות מעישון, וריסי ברזל ארוכים ומפחידים.
אני סב ללא שליטה, ללא רצון, כבובה על חוט (דבר העורך -
"פופט"). סביבון אנושי עשו אותי, והנה אני כבר לא אני. אך גם
סביבונים צריכים רגליים וידיים, בכדי לטפס על אותו שער ארור,
אל
המפתח הסובב לו ללא תנועה באוויר.
אין אני אחד מאותם סביבונים. אני סביבון מיוחד. אחד מלבני כזה,
עם אישיות מוגברת כזו, קוגניטיבי
משהו, בעל אישיות עצמאית.
אני סב לי עמוק, כאשר הילד של השכנים משחק בי, או האם היתה זו
הנערה שאהבתי?
עמוק ומפתיע אני חודר, והחול מכסה את עיני הסביבוניות, מרגיש
אני כמו סביון בשדה של פרגים,
אשר נשפו עליו וכעת הוא קירח, עירום.
כנשר ללא שיער (הב לי את פיאתי), אני עף משם בחלומי, אך כנפיים
אין לי.
השער עומד יציב. זה אני שמעורער. ומעבר לשער - דלת.
אך המפתח עדיין לא אצלי. בכיס של החלוק שמתי אותו, אבל עכשיו
גם הכיס נעלם, והחלוק שינה צבעו.
אני סובב לי באוויר, חומק מן הילד, מתחמק מקבוצת ברבוניות
ונוגח בקודקודי בשער הנעול.
הני אני שם. מעבר לשער. המנעול נשבר, נפתח ונפל אל האדמה
הבוצית, וכל שיש לי לעשות הוא לטפס
אט אט אל ראש המדרגות, לאחוז היטב במפתח, ולעבור דרך הדלת
הקסומה. הנה אני שם, כמעט,
המפתח מחליק מידי ואני תופסו ברגע הנכון ומחליקו בזריזו של
סביבון מצוי, חצי דג חצי ילד
אמיתי, אל תוך המנעול. אך הדלת נעולה, ואינה נפתחת.
אל החור בדלת קרבתי, והצצתי פנימה. הנה עולם. והנה איש מכה את
שכנו במחבת, והנה חסידה מטילה ביצים.
הנה אם חובשת אצבע בנה, הנה גם אבי הגוסס והולך, אימי הבוכה על
יד מיטתו, הפילים השחוטים באפריקה, מסעות הצלב בעולם החדש.
והנה הכל, וזה העולם. זו האמת. אך הכל נעול, ואני, סביבון
משוחק, סובב לי בסנפירי הדגיות
אנה ואנה, נמשך אל תוך החשיכה. זוהי האמת שלי, וזהו העולם שלי,
בו אני נעול.