[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמיר קליין
/
בתוך עולם שלישי?

בתוך עולם שלישי נולד ילד. יש לו ראש רבוע וכובע ירוק, אני
חושב שהוא לא יודע למה.
אבל מחד הוא מחושב, מצד שני עצוב. פעם אחת נאמר יצחק אותה על
המיטה הרחבה שלו, או של מישהו אחר בכלל, אל תוך חלל חשוך.
ככה, אפשר להסתכל עמוק, לדעת ולחשוב, להבין שאת החושך הזה אי
אפשר להביס.
שם, בפינה, מונח כובע וחושב ואומר, דברים מפה ומשם, והלילה מכה
כמו סדום ועמורה.
הכל מתערבל ומשתולל, מתעכל אל תוך החור בכלום, משתפשף, מתרברב,
יורד, עולה, נושם וחי, רזה, שמן, שחור או לא כלום, או סתם
להיפך, למטה הוא למעלה, ימינה הוא צפון. פתאום הכל מחשיך,
מעציב, ובאיזה שהוא מקום, כל שנשאר לך הוא לעבור. לעזוב הכל
ולהיזרק באיזה חור, לעבור דירה וללכת, לתלות תמונה, להוריד מן
הקיר, לבשל, להרתיח, להכניס גפרור, לשפץ, לגזור, לזרוק, לקמט,
להשתולל מפה לשם, משם לפה, להכנס עם הראש בקיר, לאמר לכולם
שיילכו לעזאזל, לברוח אל מקום שקט יותר.
שם יש חשמל. נוח. רובוט חשמלי נטען ומתמשך, אל עבר נקודה בלתי
ברורה.
שם נולד לפני עשרים שנה, ולו שיער שחור ועפעפיים ארוכים. בתוך
חלל זה, שלו הוא קרא חדר, מיטה יש? יש סלון. ארון, והנה, בצד,
שם, מונח לו שקט ובלתי מחייב כיסא הנדנדה של הסבתא.
ארון המטבח קורץ לו בעצלתיים והוא תוהה אנה יילך.
כשחשב על כך, נזכר באימו הזקונה, שהיתה אוכלת עד יום מותה לחם
עם ריבה בטעם תפוזים.
גם אני זוכר דברים, זוכר ימים של חושך, אור, צל, קיץ, חורף,
סתיו, אביב.
אבא הלך, בא ואמר שאין אוכל לאכול, מיץ לשתות וכו'.
אמא השיבה בשלילה. "לא", היא אמרה, מפני שלא ידעה מה עוד
להוסיף.
והנה בא הקיץ, ושמו הלך לפניו. והוא גדל והלך, ופניו המשולשות
גדלו והתרחבו גם הם, מתמזגים עד
כדי אין קץ.
והילד גדל וגדל, והימים הלכו ונעשו קצרים.
והנה עכשיו, מעשי תעתועים של זקנים מזוקנים, ראשי זימה וחומץ,
ילדי העבר השקטים, המלוכסנים, אותם
מעשי חמדה לצון וראשי תבות מאין אלו (תפו"ז, חמשו"ש, ביה"ס,
גברת וכו') ואחרים, העבירו אותנו לימים
אחרים, ארוכים יותר, ושלווים הרבה פחות.
תפרחת השדה קראנו לזה, ובליבנו נשתרעה השאלה - עד מתי? - - -
אך אותן התחבאויות פתאומיות של זקנים אלו, הן שהובילו להתקצרות
היום ולהתארכות הלילה.
"ביום מן הימים", אמרנו לעצמנו, "ביום מן הימים נדע מי אנחנו
ולמה אנחנו כאן".
ואז בא הילד. הכובע שלו כבר לא היה כל כך ירוק, משום שהוא עצמו
כבר לא היה כל כך ילד. ואז בא הילד
וחזה מראש שיש סוף לעולם, והכל קורה היום, ואמר שמי שנולד
הרוויח. יש להיות שמח בחלקך, ואפילו זוהי
מנת חומוס תקולה מיקרוביולוגית.
אך האחרים אמרו לו: "תתנהג כיאות, פרפרים עפים ופה לא שלום. פה
מוות".
האם יש להתייחס לאנשים האלו בכל כובד הראש הראוי? האם יש להניח
להם לדמם על שפת המוות, כאשר
הערפילים שוטפים-שוצפים בנו?
מי אנחנו בכלל? ומי הוא אותו ילד קט שברח מהבית לפני זמן כה
רב?
מי היא אותה חטוטרת, ואיפה הן, הבחורות האלה, עם הקוקו
והסרעפן?
מי היא אותה אלילת ירח שבלילה מר ערבה אל חיקי?
ובין מים ליין, קידוש והבדלה, יום חול ויום שבת, בין גבר
לאישה, בין ריצפה לתיקרה, שמים לים,
ומבט ממעוף הציפור, מי היא, הו, מי היא אותה נקודת תזכורת זו
בדמיוני?
מן גוש בשר בצלחת, חלק ועשוי ללא רבב, כשניצל וינאי מטוגן
היטב.
אך היא רק התיזה הרבה רוק וכך הצילה את המדורה, שהרי אין זה
כמו לפזר שמן הלוך ושוב, אל תוך האש.
ואל החלון היבטתי, וראיתי חושך, וידעתי שהכל נגמר, ואין לי שום
דבר, ודבר לא יעזור, ואפשר
לקצר את היום באלף, ולהאריך את הליל בעוד אלפיים, גם אז לא
תבוא מנוחה, גם אם הסבתא תאכל ריבת שזיף,
והכובע שלי כחול, גם אם החלל אינו ריק, ומשמעות יש לו לקיום,
גם אז היא שכבה מעלי והקיאה.
ידעתי שאני דג.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.

הבמה מתחתיי


כאן יושבים
הצופים.

פולני בשיעור
ארכיטקטורה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/6/03 8:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר קליין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה