להלן מכתב מגירה שכתבתי ליהודה ממש לאחר פגישתנו האקראית
בקניון, בסוף הקשר ביננו ובתחילת הקשר שלי עם אורי. לו רק היה
לי אומץ לשלוח מכתבים כגון זה למושאיהם.
יהודה.
אני יודע שלא ציפית לזה. גם אני לא. אבל הייתי חייב לסגור את
הנושא בצורה ברורה, ולהרגיש שלפחות אצלי לא נותרו סוגיות
פתוחות. זאת לא התחלה של סדרת התכתבויות. זה הצורך שלי (והפעם
אני האגואיסט) לסגור את הפרק הזה.
ראשית, אני מוכרח לציין שהדבר העיקרי שסחף אותי לקשר איתך היה
הדרך בה זה "נפל עלי מהשמיים", תרחיש שמעולם לא האמנתי
בסבירותו הגבוהה. דווקא העובדה שכך הכרנו קסמה לי. ילדותי
ותמים, אני מודה. בנוסף לזה, אין להמעיט מערך המצוקה בה היית,
וההזדהות המלאה שלי עם אותה מצוקה. הרצון שלי לעזור לך, לשמוע
אותך (גם אם זה היה כרוך לא אחת בצביטות בלב, בקנאה ובמרירות).
כשנפגשנו, וראיתי שאתה גם מוצא חן בעיני חיצונית, השמחה שלי
הייתה גדולה עוד יותר.
אבל מה, כאן נגמרת הפסטורליות. כי איך שלא תציג את זה, וכמה
תמימות שלא תנסה לשפוך לתוך זה, אם באמת היית חושב פעמיים,
ופועל גם מתוך התחשבות בי ובנסיבות, לא היית לוקח אותי
ל"רידינג" בפגישה הראשונה שלנו כדי להתמזמז. כנראה שלא היה לך
ברור, שאני לא עוד סטוץ מה"הישי", אלא מישהו שרצה קשר. אולי לא
הבנת שאני לא מתכוון לברוח לשום מקום, ולכן מיהרת להתפשט. אין
לי הסבר.
אני לוקח על עצמי חלק באשמה, שכן לא ידעתי לזהות את התכונות בך
שמהן ניסיתי לברוח בכל קשר שהיה לי. הרגשתי שזה זה, ורציתי שזה
יצליח, ולכן התעלמתי מהפרנויה שלך, מחוסר הנאמנות, מהיותי
ריבאונד עבורך בכל מובן. אני באמת לא יודע למה, אבל הצלחת
לשטות בי. גם בפעם השנייה. בתחילת מאי, כשהבנת שאני לא הולך
לבלוע את מה שאתה מציע, ושאתה לא עומד לקבל את כל מה שאתה רוצה
ולרקוד על אין סוף חתונות, החלטת לבוא אלי לצבא ולהבטיח לי
הבטחות, שידעת שסיכוייהן להתממש אפסיים. גם לא היה צריך להיות
גאון גדול כדי לראות שגם לא ממש רצית להתאמץ בשביל זה, וכראייה
- בשבוע שעקב את ההבטחה "לנסות", היו לי יחסי האנוש הגרועים
ביותר אי פעם עם אדם, קל וחומר אדם שמתיימר לנסות קשר. הרי היה
זה ברור, שאלו הבטחות סרק שמטרתן להשאיר אותי ב-STANDBY למקרה
שהעניינים בינך לבין אלעד שוב יתחרבנו.
ושוב, אני לוקח על עצמי עוד חלק באשמה, על שלא חתכתי את זה
בפעם השנייה באותה חדות של הפעם הראשונה, וגרמתי לך ולעצמי
להאמין שאני מסוגל להישאר סתם ידיד שלך, למרות שהיה ברור שזה
חסר סיכוי, ויתגלה ככזה בשניה שתדבר איתי על מישהו/י אחר/ת.
הודיתי לא אחת - ואני מודה גם עכשיו - אני לא טוב בלהוריד
הילוך. חשבתי שאני כן. טעיתי. התאים לי ההילוך בו התחלנו לפני
חצי שנה ולא רציתי שום דבר אחר. לכן זה נגמר ככה.
בשורה התחתונה, לא יכולת לתת לי כלום ממה שאני צריך ורוצה,
למעט במישור הפיזי. בתכל'ס זה היה הרסני מהרגע הראשון ועד
הסוף, כולל פתיחת הפצע הישן ושמו אלעד שגב.
ואם "לא להתקשר" כתוצאה מכל הדברים שפירטתי מעניק לי את התואר
"מניאק" על סולם המחמאות, אז תעשה חשבון נפש אמיתי, ותמקם את
עצמך לבד על אותו הסולם בדיוק, לפי אותם הקריטריונים.
(לא) שלך, אלעד. |
