לאחר שתם ונשלם עידן יהודה, בסוף השבוע שלאחר אותה שיחה
אחרונה, כשהיה ברור לי שזה נגמר, ובלי לבזבז אף רגע, ישבתי על
האינטרנט וסידרתי לי שלושה דייטים. נפגשתי עם שלושה אנשים
שונים במשך שלושה ימים. והאחרון שבהם, במוצאי שבת, נראה לי
הנורמלי משלושתם. כבר במהלך השיחה באינטרנט התברר שאורי ואני
פחות או יותר מכירים, שהוא למד בשכבה שלי במשך שנה אחת, ואפילו
שלי לא היה מושג מי הוא, לטענתו הוא רואה אותי הרבה ברכבת ורצה
להתחיל איתי כמה פעמים, אך לא העז. בקיצור, היה לי ברור שהוא
מעוניין, ורוצה שניפגש פעם נוספת. גם מצדי זה נראה מתאים, אך
הרגשתי חובה לדווח לו שבדיוק יצאתי ממערכת יחסים מעוותת
ומכאיבה, ושיקח את זה בחשבון.

בשבוע הראשון להיכרותי עם אורי, לאחר שתיים-שלוש פגישות ועוד
כמה שיחות טלפון, יצאתי עם רונית מהמדור לארוחת צהריים בקניון
עזריאלי. היה זה שבוע הספר, והקניון היה עמוס דוכנים של חנויות
הספרים השונות וגם קונים שהסתובבו בינות ערמות רבי המכר. לפתע
קלטה עיני כומתת תותחנים זרחנית, מונחת על כתפו של לא אחר מאשר
יהודה. בשניה הראשונה הסטתי את מבטי ודיווחתי לרונית בלחישות
נסערות. חשבתי להתחמק, אבל כעבור מספר שניות - ולאחר שחמק
מעיני - פתאום גיליתי שהוא ניצב מולי. הוא היה עם הידידה שלו,
טל, הפקידה של ראש אמ"ן, שראיתי לראשונה פנים-אל-פנים. הוא עשה
ביננו היכרות קצרה ואני מתוך נימוס הצגתי את רונית, ולאחר מכן
הוא שאל: "אפשר לדבר איתך רגע בצד?". עניתי בחיוב והתרחקנו קצת
מהבנות, שראו עליהן שהן מבינות שנקלעו לסיטואציה טעונה.

הרגשתי איך הלב שלי דופק, איך אני רועד ומזיע, והכל בגלל
שיהודה - שחשבתי שלא אראה יותר - ניצב מולי ועומד לשאת את
דברו. "רק שתדע שיצאת ממש מניאק", הוא פלט פתאום, והימם אותי
בחוצפתו וביכולתו המופלאה לסלף את המציאות. "הוצאת לי את המלים
מהפה", עניתי. "אני?!", התפלא, "אתה זה שלא התקשר". "סליחה ?
אחרי ששיגעת אותי והתייחסת אלי כמו חרא, אני אמור להתקשר? חוץ
מזה, אתה זה ששיחק אותה ברוגז מזה שאני לא מוכן לידידות בתנאים
שלך".
"אני לא מבין אותך. בסך הכל הצעתי לך ידידות", היתמם. "אתה
באמת לא מבין אותי, פה מתחילה כל הבעיה שלנו, שאתה פשוט לא
מסוגל להבין. אבל נמאס לי להסביר לך, ונראה לי שכבר אמרנו כל
מה שיש להגיד, ובטח שלא נפתור את הבעיות שלנו על רגל אחת באמצע
עזריאלי". שנינו שתקנו והשפלנו מבטים למספר שניות. חנק-פתע אחז
בגרוני, אבל התגברתי עליו. "טוב", אמר, "אז מה איתך? יש לך
מישהו?". נדהמתי מהשאלה שלו, ומהבעת פניו התוהה, וכמעט ששכחתי
מאורי, כמעט שעניתי "לא", אבל במקום זה אמרתי "הכרתי מישהו
ואנחנו יוצאים". "ואללה?", ניכר כי התאכזב מהמהירות בה המשכתי
הלאה והרגיש חובה ליצור איזון, "גם לי יש מישהו". לא התכוונתי
לרדת לרמת משחקי הילדים שהוא הציב, אז פשוט אמרתי את הדבר
היחיד שעלה בראשי: "יופי, אני מקווה שלא תהיה מניאק אליו כמו
שהיית אלי".

ככל שאנסה לא אצליח להיזכר איך נסתיימה ההתקלות הזאת. נראה
שאין דרך הגיונית לסיים אותה. אחרי מילים כמו שנאמרו, אי אפשר
ללחוץ יד או להיפרד בידידות, ומצד שני לא זכורה לי הפניית עורף
דרמטית. ייתכן שפשוט איחלנו זה לזה בהצלחה וחיים יפים וחזרנו
כל אחד לעיסוקיו ולחברתו הממתינה בצד. אני זוכר שלא רציתי
שניתקל בהם שוב, אז קנינו אוכל ולקחנו אותו למשרד. הפגישה הזאת
הסעירה אותי מאד והשאירה את חותמה עלי בימים שאחריה. מיד
כשחזרנו ליחידה מיהרתי לספר לשירה על ההיתקלות המביכה, והיא
הפצירה בי לשכוח ממנו ולהפסיק לתת לו השפעה כה רבה עלי, וכמו
ידעה שהשיר הבא ברדיו יתמוך את דבריה, מיד כשסיימה לנאום לי
הגבירה את הווליום לצליליו הראשונים של השיר "אתה צריך אהבה
חדשה". היא הצטרפה לשיר, תפסה את שתי ידי, השמוטות, המיואשות,
והכריחה אותי לרקוד איתה ברחבי החמ"ל.

באותו ערב נפגשתי עם אורי, וזו הייתה טעות גדולה. הראש שלי היה
בכלל עם יהודה. הרגשתי בבירור שהוא יותר רוצה אותי משאני אותו,
והדבר עורר בי נקיפות מצפון. בשלב מסויים בחרתי לספר לו על
הפגישה בצהריים, אבל הוא לא ממש הצליח להבין את הדברים לעומקם.
למחרת היה לי יום חופש שלקחתי לצורך כל מני סידורים עם אמא
שלי, בדיקת שיניים וכדומה. הסתובבנו בעיר, אמא שלי מדברת, ואני
שותק, חפוי ראש. לא היו בי אנרגיות לחיות. ידעתי שהקשר המתרקם
עם אורי הוא שקר שסופו להתנפץ. רציתי רק להיות שוב עם יהודה,
רציתי רק שיתקשר ויתחרט ויודה בטעויותיו ויבקש לחזור, וירצה
בי. בשלב מסויים זה ניצח אותי, לא יכולתי יותר, התהלכתי
והמחשבות אפפו אותי, והצער, עד שדמעות פשוט הציפו את עיני,
באופן לא נשלט. הלכתי ודמעתי, ומחיתי מי-מלח מלחיי בכף ידי.

אמא שלי נבהלה כשראתה אותי בוכה בלי קול. "אלעדוש, מה זה? מה
קרה?". "כלום, כלום", ניסיתי לנער מעלי את המועקה, ללא הצלחה.
"מה כלום? אתה בוכה. למה אתה בוכה?". "זה סתם, זה כלום". "אין
כזה דבר כלום, אתה לא בוכה סתם". "סתם מישהו עצבן אותי". "זה
לא סתם מישהו, זה בטח היהודה הזה שמתקשר", הפתיעה אותי
באינטואיציה שלה, בהתחשב בכך שלא ממש סיפרתי לה עליו. "זהו
בדיוק, שהוא כבר לא מתקשר וגם לא יתקשר". "למה?". לא היו לי
כוחות. התיישבתי על ספסל שהיה לידי באמצע הרחוב. שתקתי. "בגלל
זה אתה לא אוכל כבר שבוע? מה קרה איתו? מי הוא בכלל?". סיפרתי
לה ביתר תמציתיות והתמקדתי בעובדה שאני רציתי שנהיה ביחד והוא
החליף את דעותיו כל יומיים ולבסוף הציע לי ידידות.

"הוא נשמע לי טיפוס בעייתי", מצאה אמא שלי זמן לדיבור בלשון
המעטה. "אין מה לעשות, תדע לך, אני גם למדתי, אי אפשר לקטוף
גויאבה מעץ מנגו, מה שלא תעשה. כמו שהיה לי עם גבי, כמה אפשר
לנסות לחנך בנאדם להיות בן זוג וחבר טוב, אי אפשר להכריח, אז
די, בסוף צריך לוותר ולהמשיך הלאה". דבריה עודדו אותי, וחיזקו
את ההרגשה - שהייתי נחוץ לה - שלפחות ההחלטה שלי הייתה נכונה,
ושכל ניסיון להוציא מיהודה משהו שהוא לא יכול לתת היה נגמר
במנת סבל נוספת עבורי.

המשכתי לצאת עם אורי, במשך כחודש נוסף, אבל היה לי די ברור שזה
יסתיים די במהרה, שכן לא פיתחתי שום רגש או משיכה אליו, ואפילו
להתנשק איתו לא אהבתי. היה לי ברור שאני לא יכול להתחמק
מלהתנשק עם החבר שלי לאורך זמן. ברוב הפגישות שלנו לא הרגשתי
את זה, ולכן אולי המשכתי לתת לזה הזדמנויות, עד שזה הכה בי
ביתר שאת בסוף יוני אותה שנה. הלכנו יחד למצעד הגאווה
בתל-אביב, בתור זוג. הרעיון קסם לי באופן עקרוני, ללכת למצעד
בסטטוס "תפוס", להיות עם מישהו, וזה אכן היה נחמד, לפחות כמו
שנה ושנתיים קודם לכן כשהלכתי עם ידידים, אבל לא יותר. מיותר
לציין שאם הייתי מעריך שיהודה יהיה גם הוא במצעד - כף רגלי לא
הייתה דורכת בתל אביב באותו יום, אבל מאחר שידעתי שהוא מאד
בארון לא הייתה לי בעייה.

בכל אופן, למחרת המצעד, נפגשתי עם אורי לא רחוק מהבית, רצינו
לשבת איפהשהו אבל לא הצלחנו להחליט איפה, אז עצרנו באחד
הרחובות וישבנו באוטו כדי לחשוב מה מתחשק לנו. פתאום הוא אמר
"היה לי נורא כיף איתך אתמול, זה כל כך אחרת ללכת לשם ולא
להרגיש לבד". ברקע התנגנה קלטת של גידי גוב שאותו אורי אהב
מאד, ואני ראיתי בעיניים שלו מבט מאוהב ששבר לי את הלב והרגשתי
כל כך רע וכל כך רמאי, שלא יכולתי לשאת את זה יותר. חשבתי על
יהודה ותהיתי האם גם לו היו נקיפות מצפון כאלו, כשישב לידי
באוטו וחשב על אלעד. בלי כל הכנה מוקדמת התחלתי לבכות, ואורי
לקח את ידי ושאל בדאגה מה קרה, ותוך דקה עיניו התכסו לחלוחית
משלהן, ואז הבנתי כמה שאני חשוב לו וזה עשה לי עוד יותר רע.
לבסוף, נאלצתי להסביר לו, שלמרות שהיינו ביחד במצעד - מה שעשה
לו כל כך טוב - אני הרגשתי הכי לבד שאפשר. ומיד הוספתי התנצלות
שזה לא בגללו ושזה עדיין קשור לפרידה שחוויתי לאחרונה. וכשלא
היה לנו יותר מה להגיד התנשקנו ארוכות לצלילי "אין עוד יום".
עשה לי טוב לדבר על זה, והרגשתי הקלה, אבל זה לא שינה כלום
בהרגשות שלי, ושבוע לאחר מכן נפרדתי ממנו.

ככל שחשבתי על זה, הבנתי שאין זה מפתיע, שלאחר תקופת אומללות
ואהבה הרסנית, שנבנתה על חורבות קשר מכאיב עוד יותר, נזקקתי
לאיזון מה בקופת האגו שלי. כמה שזה מגעיל להגיד, אפשר לסכם את
מערכת היחסים שלי עם אורי בכך שהייתי צריך קשר שיקנה לי עמדת
כוח, שארגיש בו נחשק, ולבסוף - אוכל להפוך את היוצרות הקבועות
ולהיות - אני - האקס המיתולוגי של מישהו אחר, לשם שינוי. אמנם
אורי לא היה אדם סוחף ואקטיבי ולכן לא הרגשתי פרצי אהבה
ורומנטיקה מצידו, אבל ידעתי שהוא מודה לנסיבות שהפגישו ביננו,
ושהוא נהנה במחיצתי. תעיד על כך העובדה שהוא עקב אחרי ברכבת,
וחיכה שמבטינו יפגשו או שנתחיל לדבר - מה שלא קרה עד אותה שיחה
אקראית באינטרנט.

ארבעה חודשים אחרי שנפרדנו, התבהרו הספקות המעטים שנותרו לי
לגבי מידת המשמעות שתפסתי בחייו של אורי. חזרתי הביתה בשעת
לילה מאוחרת, התחברתי לאינטרנט, ולהפתעתי, תוכנת ה-ICQ הודיעה
שמישהו מבקש את אישורי לצרף אותי לרשימת-הקשר הוירטואלית שלו.
היה זה לא אחר מאשר אורי, אשר כתב בהודעה, שהוא מעוניין לשלוח
לי אי-מייל ואם לא איכפת לי לתת לו את הכתובת. מיד אישרתי את
הבקשה, וגיליתי שהוא מחובר באותו הזמן לאינטרנט. פתחנו בשיחה,
הוא שמח שהסכמתי לדבר ואמר שיש לו מכתב בשבילי. שמחתי לגלות
שלא רק אני כותב מכתבים לאנשים, וכמו שלי יש מכתב שממתין
ליהודה, כך גם לאורי יש מכתב עבורי. ההבדל היחיד הוא שאורי גם
באמת התכוון ליידע אותי בתוכן המכתב. אמרתי לו שהמכתב מיותר,
ושהוא יכול לדבר איתי ישירות, אבל הוא אמר שהוא כבר כתב הכל
במחשב וריכז את כל מה שהיה לו להגיד.

אחרי שיכנועים קלים הצלחתי לגרום לו לשתף אותי בתוכן המכתב
בצורה פחות רשמית. בניגוד מוחלט לדרך שבה אני בחרתי להתמודד עם
הפרידה שלי מיהודה, בעקשנות ובקרירות שהתבקשו מיחסו הפוגע,
הדברים שאמר אורי הפתיעו בחמימותם ובכנותם, והם סבבו סביב הבנה
שאנחנו לא מתאימים ושלכן נפרדנו לצד גילוי הבעת געגועים. "לא
אכפת לי להשמע פתטי אבל רק רציתי לדעת מה שלומך", כתב, "ראיתי
אותך בלטרון בטקס סיום קק"צ ופחדתי לגשת", והוסיף, "בכל אופן,
אני כבר כמה זמן מנסה לתפוס אותך ברכבת אבל לא מצליח. שינית את
הרכבת הקבועה שלך? אני זכרתי שבשבע וחצי בבוקר אתה מגיע
לבנימינה ובשש וחצי בערב אתה ב'שלום'".

השיחה הזו עוררה בי קצת רגשי אשמה וכעס עצמי, על שזרקתי משהו
שאולי - רק אולי - יכול היה להיות טוב, עם בן אדם באמת נחמד
ושפוי, יחסית לבנים אחרים שהכרתי, בעיקר בגלל סוגיות חיצוניות,
שמנעו ממני לראות מעבר, אל תוך אישיותו. בד בבד, ניסיתי להבין
למה אני עדיין קשור כל כך למישהו כמו יהודה שרק אימלל אותי,
ומדוע לא רציתי לוותר עליו בקלות, ביחוד לאור העובדה שלא התפתח
ביננו שום דבר רגשי או פיזי עמוק מדי. ההסבר שמצאתי היה
שסוף-סוף, אחרי תקופת בדידות ארוכה, נקלעתי לקשר שנראה לכאורה
מבטיח, ושפשוט רציתי להיאחז בזה.

הבנתי גם שיש יחס ישר לחלוטין (ודי טריויאלי, אם חושבים על זה)
בין כמה שרוצים משהו לבין גודל הפוטנציאל לוויתורים ופשרות
בדרך להשגתו. וכנראה - כל כך רציתי שיהודה יהיה שלי, שהתחלתי
לוותר על דברים שמפריעים לי, שכמעט "נמחקתי" והסכמתי להתעלם
מבעיות שבמקרים אחרים היו בלתי נסלחות, כמו ההערות שלו על
התנהגות נשית מדי, לטעמו. ואילו עם אורי, שלא היה עבורי נכס
חשוב מדי, לא הסכמתי להתפשר על כך שהוא לא מלהיב אותי מספיק,
והרמתי ידיים די בקלות ובמהירות. אפשר להיות שטחיים ואף לומר,
שככל שהאדם שעל הפרק יותר מושך אותך (בעיקר פיזית, שכן בתחילת
קשר בדרך כלל אין חיבור אינטלקטואלי מיידי עמוק) יש לך הרבה
יותר מוטיבציה להתגמש ולהתפשר על  כל המסביב, בעיקר משיקולים
של "לא לבזבז הזדמנות" להיות עם מישהו כל כך אטרקטיבי.

וכך, אורי, שקיבל אותי כמו שאני, לא אמר ולו מילת ביקורת אחת,
צחק מכל דבר שאמרתי, חיפש כל הזדמנות להיפגש איתי, והביע
נכונות אמיתית להיות ביחד- דווקא הוא נזרק מהר מאד לכלבים.
ואילו יהודה, שהעיר הערות עוקצניות ומרושעות, שדיבר בגלוי על
משיכתו ואהבתו הבלתי פוסקות לאלעד, והבהיר לי שמטעמי ארון
יצטרך כנראה לצאת גם עם בנות במקביל אלי, שהתחמק מלקרוא למה
שהיה ביננו "קשר מחייב" ולא עשה מאמצים לבוא אלי הביתה (אם כי
כן היה מעוניין להיפגש בתל אביב אחרי הצבא) - דווקא לו הייתה
הזכות לסובב לי את הראש, לגרום לי לצאת מאיפוס ולהפוך לסמרטוט
שלו. לא יכולתי שלא להרגיש, שוב, כאילו נזקף איזה נצחון עקיף
לזכותו של יהודה, שלא זאת בלבד שאין לי אותו, אלא שבאופן עקיף
הוא הסיבה לכך שלא הצלחתי לממש קשר חדש ותחליפי.