פרק ראשון:

רוקי ראקון, הנער המצוין בן ה-15, עמד בגבו לעגלת האוכל
המתכתית והארוכה, מגש עמוס בידיו. הוא עמד כך, בשעה שנהרות
נערים זרמו סביבו, וחכך בדעתו.
וכאן בדיוק המקום לספר, ששבוע קודם לכן נהרגו שני הוריו העניים
של רוקי בהתרסקות מטוס. (כיצד זה שעניים נהרגו בהתרסקות מטוס,
אתם שואלים? פשוט, הם היו בדיוק מתחת למטוס כשהוא התרסק)
כששמע רוקי שהוריו נספו, החליט בו במקום לנקום את מותם נקמה
נוראה. לשם כך המתין בסבלנות יום שלם, עד הופעתו של עיתון
הבוקר הראשון.
רוקי קרא את הכתבה על התרסקות המטוס במלואה. בכתבה נאמר כי
האשם בהתרסקות היה הטייס הראשי. (וכן הובאו בכתבה שמו, דרגתו
וכתובתו)
רוח-המלחמה שפעמה ברוקי שככה במהירות, שכן בנוסף לפרטיו
האישיים של האשם בתאונה, צוין בכתבה, בהחלטיות ובצורה מפורשת,
כי מבין האנשים שאכלסו את המטוס, לא נותר אף אדם בחיים.
רוקי היה חייב להניח, על-אף שלא רצה, כי ההגדרה כוללת את טייס
המטוס, האשם בתאונה.
תוכניותיו מלאות ההשראה של רוקי נחלו מפלה קשה, אך פרטי-מציאות
אחרים גרמו לו שיהיה עסוק מכדי להצטער על-כך.
אחד מהם היה, כי פרט להיותו בן למשפחה ענייה (וכאמור, מתה) -
לא היו לרוקי קרובי-משפחה. (זאת אומרת, שרצו לקחת אותו)
אך למזלו, חי רוקי במדינה המתוקנת ורבת-הכינויים ביותר במערכת
השמש: הממלכה המאוחדת, בריטניה הגדולה, אנגליה, אלביון -
אך השם בו נבחר, בסופו-של-דבר, אינו חשוב. מה שבאמת חשוב זה
שרוקי היה בן לאומה גאה ונטולת-רבב, ששלחה אותו מיד וללא-שהיות
(על חשבונה) לפנימייה הנוקשה והממלכתית ביותר בלונדון רבתי.
רבים מאנשי הבוהמה של לונדון באותם ימים סברו
שהפנימייה-הממלכתית הזו היא הד ויקטוריאני מוגזם ומיותר
לחלוטין, ולמעשה עדיין קיימת רק בשל ההערצה העיוורת לסר (אחרי
מותו) צ'ארלס דיקנס.
למזלם הרע של 18,000 הנערים שחיו וחונכו בפנימייה הזאת, היתה
דעתם של אנשי הבוהמה של לונדון (ובמיוחד בתקופה בה מתרחש
הסיפור) מהפחות נחשבות מבין הדעות הרבות שהסתובבו אז באזור.

(בחדר האוכל עדיין עמד רוקי ללא ניע, מגש האוכל בידו)

בחלק הימני של חדר האוכל, חסר החלונות, ישבו חברי השכבה
הנמוכה. היו אלה הילדים החלשים יותר, המכוערים יותר, הטיפשים
יותר - ובפשטות (ובכנות), הפחות מוצלחים. בחלק השמאלי ישבו אלה
שרדו בהם ושלחו אותם לחלק הימני.
רוקי היה חדש-חדש בפנימייה, וזקף זאת לזכותו.
רוקי ראקון החליט ללכת על בטוח, ופנה לצד של המסכנים.

אך בטרם נגזים ונמשיך להקדים את המסובב למסובב, נעבור הישר
לתאריך ה-31 במרץ, שזה בדיוק שבועיים וחצי מאוחר יותר. (שימו
לב: מאוחר יותר)
גם בתאריך זה, כבכל יום, עמד רוקי עם המגש בידו והשתהה לפני
שניגש, כתמיד, והתיישב לצד אחד הנערים מעוטי-היכולת
ונטולי-הברק ביותר, שישב שפוף בחלק חסר החלונות של חדר-האוכל.
רוקי ראקון היה כעת על סף קיצה של תקופת החסד שניתנה לצוערים
חדשים על ידי התלמידים הבוגרים, שנמנו על חברי השכבה החברתית
הגבוהה והמקובלת. (בעניין הזה, תלוי את מי שואלים, כנראה)
אנשי השכבה החברתית הגבוהה (ומעתה: אשח"ג) לא היו טיפשים. הם
למדו (מניסיון) כי התעללויות בתלמיד בן-יומו יביאו במהרה
לקריסתו הקולוסאלית, לבריחתו מהמוסד, לניסיון התאבדות או
להתאבדות מוצלחת. אף אחת מהאפשרויות הללו לא היו לתועלת
לאשח"ג, שהיו זקוקים להתעלל במישהו, לפקוד על מישהו לצחצח להם
את הנעליים, לבצע במישהו מעשים מגונים ושאר פשעים נגד האנושות.
 
ועוד דבר שחשוב לדעת: (למעשה, לפני הכל)
שום דבר שקרה בפנימייה הזו לא היה מצחיק או משעשע באמת. (אפילו
האשח"ג לא ממש נהנו שם. הם רק עשו את עצמם)
אז, כאמור, האשח"ג למדו כי על-מנת להגיע לתפוקה מרבית מהנערים
המשרתים יש להניח להם לנפשם למשך שלושה שבועות (היו אמנם
אסכולות שונות גם בין שורות האשח"ג, אך אין זה סיפור על אשח"ג,
אלא על הבחור המצוין רוקי ראקון) - ואז לשעבדם ולרמסם במלוא
המרץ.
רוקי הגיע להחלטה, ובצעד מלא מרץ ניגש והתיישב ליד בחור צעיר
בשם טיירון. טיירון היה קטן ממדים וצעיר מרוקי בשנתיים,
ואופיין בעכבה פסיכולוגית עמוקה ביותר בכל מה שנגע לתקשורת עם
בני-אדם אחרים. רוקי חייך אל טיירון, שמיהר לנעוץ את מבטו במרק
הצח. (למעשה, המרק בפנימייה היה כה צח שלעיתים ניתן היה לטעות
ולחשוב שהקערה ריקה)
ראוי להתעכב כאן ולבחון את רגש הצער הקל שחלף בטיירון.
שכן, היה זה נדיר מאין כמוהו שטיירון ירגיש צער כלפי אדם שאינו
הוא עצמו. (אך נדיר כמעט כמו העובדה שמישהו יחייך לעברו, כך
שהדברים מסתדרים)  
פשוט, טיירון (שהיה, למען הכנות, טוב למדי במתמטיקה) ידע היטב
שזה עתה מלאו לרוקי ראקון 19 יום בפנימייה, ובעוד יומיים יתחיל
לחוות את הסיוט הגדול, המתמשך והמייאש בו היה נתון טיירון מזה
שנה וחצי.
מה שטיירון לא ידע, כמובן, זה שכבר מזמן החליט רוקי לברוח
מהפנימייה-הממלכתית, ורק דחה את הבריחה בכמה ימים, מתוך
סקרנות. רוקי לא אהב לגבש את דרך פעולתו על-פי שמועות, וסלד
בכל מהותו מדעות-קדומות - שהיו בראש ובראשונה תוצר מאוס, עכור
ובזוי (לדעתו של רוקי) של הסוג הנמוך ביותר של שמועות.

וכאן המקום להתעכב שוב, ולציין כי לרוקי ראקון היתה בעיה. (לה
אמנם היה מודע לחלוטין, אך אין זה שולל את קיומה) -

הבעיה שלי (אמר רוקי לעצמו), היא שרוב הזמן אני שבע-רצון
לחלוטין.
ובגלל זה אני לא יכול להתקדם לשום מקום (רטן רוקי). אין לי לאן
לשאוף, ואני תקוע לנצח במעמד החברתי המחורבן שבו אני עכשיו.
זה אולי נשמע מגוחך, (זה באמת מגוחך), אבל לרוקי היתה בעיה
נוספת:
זה היה נכון לחלוטין.
אם רק היה פחות מרוצה מכל החרא שהסתובב סביבו, אולי היה איזשהו
סיכוי. יכול להיות שרוקי היה מצליח להתגבר על החדווה האינסופית
שבה היה שרוי תמיד, אם רק היה מזלו מזכיר לו מדי פעם כמה
מחורבן הכל, ובמיוחד המצב הספציפי שלו, של רוקי ראקון.
אחרי הכל, הוא היה עני (למען הדיוק, לא היה לו גרוש על הנשמה),
לא היתה לו משפחה, לא היו לו חברים, והוא עתיד לגדול במקום
הגרוע ביותר שאפשר לעלות על הדעת. (שימו לב:  ע ת י ד  ל ג ד ו
ל. יש מקומות רבים בהם אי אפשר לגדול כלל, עליהם אין אנו
מדברים)
וזה מביא אותנו (כיצד בדיוק? - כאן עליכם לתבוע הסבר) לבעיה
נוספת של רוקי:
היה לו מזל עצום. (הכוונה, ממש מעבר לכל פרופורציה הגיונית)
דברים הצליחו לו בלי שיתכוון לכך וחשוב יותר: בלי שיתאמץ. (גם
לזה היה רוקי מודע) הוא לא היה טיפש, בכלל לא. ואולי גם זו
בעיה - אבל בלי כל הבעיות האלה, הרי, היה רוקי ראקון בחור
משעמם ושגרתי, ואתם הייתם קוראים עכשיו מדור כלכלה. (או גרוע
מזה, את הרומן החדש של דניאל סטיל)
מכל אלה יתכן שניתן להסיק שרוקי היה מרוצה מחייו בפנימייה -
וזאת בהחלט תהיה מסקנה שגויה. (אנחנו יודעים כבר שרוקי מתכנן
לברוח)
כבר אמרנו שרוקי לא היה טיפש (כמו שקורה לעיתים קרובות אצל
אנשים בעלי מזל לא-יאמן) - אך לא זה המקרה שלפנינו. לרוקי היה
מזל מסוג שונה, שהתאפיין (לסירוגין) בציניות מרה, פילוסופיה
בגרוש וחוכמות-חיים מפולפלות ומפוקפקות. אמנם קשה מאוד לעמוד
על טבעו (של מזלו של רוקי) בברור, ולכן פשוט נספר את הסיפור
כמו שהוא, ונניח לכם את הפרשנות.

הדבר הראשון שבו הבחין רוקי בפנימייה-הממלכתית, היה שבכל יום
בשעה חמש וחצי בבוקר (פרט ליום ראשון) הוא היה (בניגוד מוחלט
לרצונו) ער. היה קשה מאוד שלא להבחין בפרט הזה, שכן בשעה חמש
שלושים, חמש שלושים ואחת וחמש שלושים ושתיים (בהתאמה) היו
הרמקול הקבוע בפינת חדרו (מאחורי סורגי פלדה, ציין רוקי לעצמו)
מצפצף צפצופי-אימה שהיו מסוגלים לעורר מסטודון מאובן מקברו,
ולגרום לו להצטער על כך שלא היה אמבה. (שהיתה, כידוע, נטולת
אברי שמיעה)
בחמש שלושים ושלוש (בדיוק) היה בחור צעיר בגיל העמידה עובר
במסדרון, מכה על דלתות החדרים במוט מתכת גמיש ומכוון את הנערים
אל מגרש המסדרים בקריאות עידוד וזירוז נמרצות.
המפקד במגרש המסדרים נערך בדיוק בחמש שלושים וחמש. המאחרים היו
נרשמים בפנקס סגול והיו באים על עונשם. (ועל העונשים - במקום
אחר)
בחור צעיר נוסף, שניכר עליו כי זה עתה סיים שעה ומחצה של
התעמלות (ונהנה מכך ביותר) היה מניע את הנערים הקפואים בזוויות
נחרצות וקצב קדחתני.
(הטמפרטורה במגרש המסדרים היתה אמנם תלויה בעונת השנה, אך
בממוצע, לא עלתה בשעות אלה על מעלה אחת מעל האפס)
בשעה שש וחמש דקות נשלחו הנערים לחדריהם, על מנת שיתרחצו
ויתכוננו למסדר-הבוקר. (שנערך בשעה שש חמישים)
לדעת רבים מאנשי החינוך הבלתי-ממלכתי בלונדון של אותם ימים,
היה אותו מסדר-בוקר הד מוגזם ובלתי-נחוץ ביותר להוויתה של
גרמניה הנאצית בשנות השלושים של המאה שעברה.
לא נציין כאן מה היתה חשיבותה של דעתם של אנשי החינוך
הבלתי-ממלכתי בלונדון של אותם ימים. (וזאת מטעמים מובנים)
למעשה, היו מסדרי ימי-החול בשעה שש וחמישים תרגול בלבד, מעין
חזרה גנרלית לקראת מסדר יום השבת, שנערך לאחר הביקור בכנסייה.
מסדר בוקר כזה שימש למעשה כזירה הראשונה שהפגישה את רוקי ראקון
והמפקח על הבניין, מר ארנסט בויד הארטסטון. (כך, לפחות, כונה
בתעודותיו השונות)
מר הארטסטון היה מופיע, מהוקצע כמכשיר לניווט צוללות, בפתח
אולם השינה, כאשר אליו מצוותים שלושה-ארבעה מלווים רחרחניים
ובעלי חטוטרת. מר הארטסטון היה קטן-קומה, נמוך מכל בני
פמלייתו, שיערו מעוצב בקפידה, מלבושו מהודק וכפתי שרווליו
מקופלים באמות-מידה מדעיים. הוא צעד כשידיו שלובות מאחור,
אוחזות במקל בעל גולת מתכת, ראשו נטוי לפנים וזקנו הקטן
והמחודד (בעל צלעות של 4X4X3 אינצ'ים) מזדקר קדימה בצורה
מסוכנת. עיניו היו קטנות ועטלפיות, ומזגו הכללי היה מעט מעל
מעלת 0 של קלווין. (רק במידה שאפשרה לו להתנועע, ובמקרה הצורך
להסיט מעט את לסתו מעלה ומטה)
(מעמד יום השבת בנוכחותו של מר הארטסטון היה מקפיא ומזרע-אימה,
ולמעשה נועד להבליט את חלשי-הלב ורכי-הנפש. ע"פ אמונתם של ראשי
הפנימייה נועדה אישיותו של מר הארטסטון לחישול הנערים לקראת
החיים האמיתיים)
שלוש מיטות לפני מיטתו של רוקי נעצר מר הארטסטון בפתאומיות
יחסית (שכן, צעד לאט מאוד) והסיט את צווארו מעט לעבר הילד שעמד
לפני המיטה, תוך צמצום עיניו. היה זה בוריס בן ה-10 שעמד שם,
בולע את רוקו. מר הארטסטון הושיט את מקלו בקפדנות והחווה אל
שמיכתו של בוריס המקופלת על המיטה. (ככל הנראה, זוויות
הקיפול/אורך-הצלעות/קטיפתיות-המרקם של השמיכה לא השביעו את
רצונו של מר הארטסטון)
נותיר לרגע את הארטסטון, בוריס והשמיכה של בוריס לבדם (למרות
מחאתו הקולנית של בוריס), ונספר מעט על לארי ריברדרופ, הנער
החדש (אף יותר מרוקי, בשלב זה) שעמד ליד מיטתו של רוקי:
לארי היה בן 16.5, והגיע לפנימייה פשוט מכיוון שהוריו שלחו
אותו לשם.  
כך עמדו המפקח הארטסטון ובוריס זה מול זה חמש שניות תמימות, עד
שהתמוטט בוריס תחת הלחץ. (בו ברגע החליט לארי ריברדרופ שבוריס
הוא החבר הכי טוב שלו) שניים מעוזריו של הארטסטון נטלו את
בוריס במיומנות והסתלקו. המפקח הוציא מטפחת והספיג את מצחו
בטפיחה בודדת ומודגשת.
כעת, מזמזם זמזום נעים, (בדמיונו בלבד - מר הארטסטון לעולם לא
השמיע קול שהכיל יותר מתו אחד) נעמד לפני המיטה הבאה.
חוליו בן ה-16 ניצב שם, זקוף וגאה, והמפקח הניד ראש
בשביעות-רצון. לארי סימן את חוליו ב-X שחור, גדול ובולט.
כעת מתח רוקי את צווארו בסקרנות, כיוון שהבחין מה היתה החשיבות
שהעניק לארי לזוויות קיפולי המצעים שלו ( ) ומכיוון שכבר ידע
שלארי ריברדרופ היה רחוק מלהיות טיפוס שיתמוטט תחת מבטו של
מישהו. (אפילו מבטו של המפקח הארטסטון)
ומכאן ניתן להבין בודאות: המיטה הבאה אליה ניגש מר הארטסטון
היתה מיטתו של לארי ריברדרופ.
היה זה עתיד להיות עימות מרתק, ורוקי חיכך את ידיו זו בזו.
(בדמיונו בלבד, שכן לא היה זה מומלץ להפעיל שרירים כאשר היה
המפקח הארטסטון בחדר)
כעת, סוף-סוף, עמד המפקח ליד לארי.
הצדדים החליפו בדממה מידע חזותי.
אחד מעוזריו של הארטסטון נע בחוסר-נוחות, ועיניו של הארטסטון
התרחבו לאיטן. סדק דקיק נפער בתקרה, ואטומים זעירים של אבק
צנחו, משתדלים להסוות את עצמם בצללי המשקופים.
 "מה דעתך על נקמה, באופן כללי, מר הארטסטון?" שאל לארי
כבדרך-אגב.
אחד הילדים פלט צווחה קצרה, ועוזרו של הארטסטון התמוטט לרצפה
בעוויתות. הרחק בהמשך השורה החל ילד אחר לבכות.
לארי מחה את אפו.
(על פרצופו של רוקי נמתח חיוך רחב, אך אף-אחד לא שם לב אליו
באותו רגע)
אך מר הארטסטון נותר שלו וקר-רוח כתמיד. הוא התכופף אל עבר
לארי ולחש באוזנו, כך שרק רוקי יכול היה לשמוע:
 "בקרוב מאוד תגלה זאת, מר ריברדרופ, בקרוב מאוד".

רוקי לא ראה יותר את לארי לאחר אותו יום.
שכן, יש להודות, למען ההגינות, שעל-אף שלארי התחבב עלינו,
מערכת החינוך האנגלית לא היתה המקום האידיאלי לביטויי מרדנות
מכל סוג שהוא, ודאי לא מהסוג של לארי ריברדרופ.
לארי נשלח לפנימייה צבאית מיוחדת, שם תוכנת, תוך חודשים
ספורים, להיות חייל. משם נשלח הישר למלחמה בסין, ממנה חזר עד
מהרה, במצב אופקי, כשרגליו קדימה. סיפורו של לארי ריברדרופ הוא
סיפור מוצלח למדי, ובהזדמנות נספר אותו באריכות ובכבוד הראוי
לו. כעת נמשיך להתרכז ברוקי ובסדר היום שהיה נהוג בפנימייה.

לאחר מסדר הבוקר (שהסתיים, בימי-חול, בשבע וחמש דקות) נשלחו
הנערים לארוחת-הבוקר, שהתחילה בשבע ועשר דקות בדיוק. בשלב זה
הבחין רוקי כי אף אחד מהזמנים הרבים בהם היה עליהם להתייצב
במקום מסוים ולמטרה מסוימת לא היה בשעה עגולה, חצי עגולה או
אפיל רבע עגולה. הוא ציין זאת באזני חברו לחדר אדמונד.
 "מה?" אמר אדמונד.
אדמונד היה בחור אדום שיער (באנגלית, שפתם של האנגלים, לא היה
זה משחק מילים מיוחד כלל), שמנמן ואפור (באופיו) לחלוטין. הוא
היה חברו לחדר של רוקי, ובינו לבין רוקי שררה שנאה עזה
בשבועיים הראשונים, שהשתפרה פלאים למצב של התעלמות מוחלטת בזמן
הנותר (והקצר למדי) שבו גרו באותו חדר.
הלימודים התחילו בשעה שבע חמישים וחמש (פרט ליום ראשון, בו
נשלחו הנערים להתגנדר לקראת התייצבותם בכנסייה בשעה עשר וחמש
דקות), והסתיימו בשעה חמש ועשרים אחר-הצהרים.
אך לפני שנמשיך בתיאור סדר היום בפנימייה (אמנם, יתכן כי אין
הדבר מרתק במיוחד, אך הוא מחפה על-כך בהיותו נכון ומדויק
בהחלט), ראוי להציג בכמה נקודות את השקפת העולם החינוכית של
קברניטי הפנימייה. (שלא השתנתה כהוא-זה מזה 350 שנה)
ראשית כל, שמה לעצמה הפנימייה למטרה להכין את תלמידיה לחיים
בוגרים, עצמאיים ומועילים לחברה. היא השתדלה להחדיר בהם את
חשיבותם של הסדר והניקיון, להעניק להם יסודות בסיסיים של השכלה
שימושית, ואם אפשר - אף מקצוע לעתיד.
בנוסף, החזיקה הפנימייה ברשותה מספר אמיתות-חיים פשוטות, שאותם
חילקה לשתיים, ע"פ חשיבותן. את הקבוצה הפחות חשובה השתדלה
הפנימייה להנציח על כרזות, לחוקק בבטון, לשנן בשיעורי-הבית
ולהטביע על גביעי-הספורט.
את הקבוצה החשובה יותר, החליטה הפנימייה להפוך לאבני-הנדבך
הבסיסיות על-פיהן התנהלו החיים. אחת מאבני-הנדבך הללו היתה
אמיתה פשוטה (אם כי שנויה במחלוקת במקומות ובזמנים מסוימים)
שטענה כי עבודה קשה משתלמת.
מן אמיתה זו נגזרה אמיתה נוספת, והיא הגמול. לכל דבר יש את
גמולו, חקקה הפנימייה-הממלכתית על לוח ליבה - אם לטוב ואם לרע.

גם לתורת הגמול, יש לומר, היו קבוצות אופוזיציה (אמנם מחתרתיות
ברובן, אך איתנות ובעלות-התמדה) רבות למדי לאורך ההיסטוריה
הרחבה של המין האנושי.
במסגרת ההגינות האנגלית נאמר שקבוצות מחתרת שכאלה מעולם, בכל
תולדותיה של הממלכה (המאוחדת והמפולגת), לא נשאו בקול רם את
רעיונותיהם המזעזעים והבלתי-מוסריים. שהרי ציינו כבר (על-אף
שאין ממש צורך בכך) כי האוכלוסייה הבריטית הנה מהוגנת, שואפת
למצוינות ועשויה לבלי-חת.
אנגליה של אותם ימים (בהם מתרחש סיפורינו) לא יצאה מן הכלל.
 
כאן נעז ונאמר דבר נוסף על אופיו של רוקי ראקון: (בתקווה
ואמונה כי יסלח לנו על ההעזה)
אם היתה תנועה שכזו (הכוונה, השוללת את המשוואה: עבודה קשה =
גמול ראוי = חיי נחת, אושר וסיפוק) בהישג ידו, היה רוקי מצטרף
אליה מיד וללא-שהיות.
וכך (תוך סדרת הקשות מהירה והגיונית) לא נותר לו, לרוקי, אלא
לברוח מהפנימייה-הממלכתית.
אבל לאן?

אין זה חשוב.

(אך אם נשאלה כבר השאלה, ויותר מכך: אם יש עליה תשובה ברורה,
נענה: אל מקום עליו חלם תמיד: שדות החרציות הנרחבים שהשתרעו
צפונה מלונדון, במרכזו של האי הבריטי, על גבול סקוטלנד)
ברור שאינכם מופתעים - הרי כבר ציינו שרוקי יברח.
אך מה שלא ימצא-חן בעינכם הוא, שסיפור בריחתו ההרואית של רוקי
ראקון מהפנימייה-הממלכתית מסופר במקום  אחר ובזמן אחר, אשר
אינם כאן ועכשיו.
אכן, החיים אינם רצף-אירועים מסב-נחת בלתי-מוגבל, ועל עובדה
זאת עמדו עוד מלומדיה של יוון הקלאסית. (אך הספרות כך היא!
יטענו אחרים. ובכן, הנה -)

רוקי ראקון ברח.



פרק שני:

אמנם, ישנה הרגשה כי נחפזנו מעט להשאיר מאחורינו את
הפנימייה-הממלכתית, בעודנו מדלגים על אירועים רבים, (שודאי
אינם בטלים בחשיבותם) אך זאת מכיוון שפשוט הגיע הזמן (כפי שחש
רוקי בעמקי נשמתו) להשאירה מאחור. יחסיהם של רוקי ומר הארטסטון
עוד התפתחו בצורה מרשימה, וכך גם יחסיו עם נער נוסף... אך
באמת, רוקי נמלט משם בתזמון שאינו מותיר לנו ברירה.
עלינו להמשיך הלאה.
רק עוד נאמר: כשפסע רוקי ראקון את פסיעתו הראשונה אל מחוץ
לפנימייה-הממלכתית, פיעמה בו רוח-נקמה עזה לא פחות משחש בזמנו
אל אותו טייס איירבאס - ולעת-עתה, זה כל שעלינו לדעת. רוקי
נשבע כי יחזור לאותה פנימייה וינקום את נקמתו, נקמה נוראה -
וכך יצא לדרכו.

למעשה, הסתדר רוקי לגמרי לא רע שם בחוץ. הוא השיג חדר משלו
בעליית-גג משופעת ומרופדת עץ, היתה לו בבית אישה שבישלה וכיבסה
למענו, היתה לו בבית נערה צעירה וטובה (אם כי לא-בתולה, כפי
שהתברר בשלב מוקדם מאוד ביחסים ביניהם), והיו לו בבית זוג
מבוגרים שחיבבו אותו והרגישו כלפיו אסירות-תודה שאף איש לא חש
כלפיו מעולם.
רוקי חי בחווה חקלאית בפאתיו הרחוקים של מגאלופולין לונדון,
אזור פתוח, מרוצף שדות (ובין היתר גם חרציות), חורשות ונהרות.
הוא עבד למחייתו בין 10 ל-12 שעות ביום בצוותא עם בעל החווה
ופועליו, ובתמורה קיבל מזון, מחסה וכל מה שכבר פורט. בנוסף
קיבל דמי-כיס נאים אותם חסך בקפדנות לנקמה שתכנן.
כאן בדיוק המקום לציין כי שוק העבודה בבריטניה של אותם ימים
היה קשה ביותר. ולכן ראוי להסביר כיצד מצא רוקי כה מהר
מקום-עבודה תומך והוגן כפי שמצא, במהירות כה לא-סבירה, ולכל
זאת עוד נוסף הפרס הגדול: משפחה חמה ואוהבת.
לחדי-הזיכרון מבינכם, ההסבר כבר ברור: (הוא הובא כבר בפרק
הראשון)
לרוקי ראקון היה מזל עצום. (כאמור, מעבר לכל פרופורציה
רציונלית)
אך מן ההגינות לציין כי רוקי היה בחור זריז ובעל-תושייה, שידע
לנצל עד תום את ההזדמנויות שהתגלגלו לרגליו. (כפרות בשלים
ממש)
לאחר בריחתו הנועזת מהפנימייה, עלה רוקי על אוטובוס, שיעדו
רחוק ככל שאפשר. נהג האוטובוס אמנם השליך אותו החוצה לאחר
שהתברר שרוקי עני (לא היה לו גרוש על הנשמה), אך לטעמו של רוקי
היה זה רחוק מספיק מהפנימייה-הממלכתית.
רוקי המשיך צפונה בטרמפים עד שהגיע לאזורים החקלאיים
מרופדי-החרציות שראה תמיד בדמיונו.
שם עצרה לידו ניידת משטרה.
למעשה, היה זה מפליא ביותר שהצליח להגיע עד כאן בלי שתעצור
לידו ניידת משטרה. (אבל זה קרה בסוף)
יש לציין כי באנגליה של אותם ימים הטרמפים היו אסורים,
וגזר-הדין על עצירת (ולקיחת) טרמפים היה חודש מאסר-בפועל. (או
500 לירות שטרלינג) וגרוע מכך: היו מחזירים אותו לפנימייה
ומרכיבים לו משדר-רדיו עד סוף ימיו.
כידוע, מערכת המשפט והענישה באנגליה (ללא כל תלות בזמן ובמקום)
היא מהדברים הפחות גמישים ונעימי-מזג שנוצרו מעולם.

(אם כך, כיצד, לעזאזל, קיבל רוקי הסעה מניידת המשטרה ממש עד
לפתח הבית בו היה עתיד להתגורר?)
 "אין עלי תעודה מזהה, אדוני השוטר. שדדו אותי. אני גר ממש
כמה קילומטרים מכאן". אמר רוקי כאשר עצרה לידו ניידת המשטרה.
השוטר הביט בו בספקנות. (באותם ימים, היו מקרי-השוד באנגליה
נדירים להחריד)
 "היכנס". אמר השוטר בנוקשות. "נברר את זה בתחנה".
רוקי ידע שתחנת המשטרה תהיה הסוף שלו.
הוא הביט סביבו. לא היה לו סיכוי (אפילו לרוקי, מה אתם יודעים)
-השטח היה פתוח ונעדר מקומות מסתור.
בזמן שנכנס לניידת ניסה להיזכר מה היה העונש על עריקה
מהפנימייה. (אוי ואבוי) - זה היה באמת משהו שעלול היה ליטול
מרוקי ראקון את חדוות-החיים ההרסנית שלו. למעשה, אולי תהיה זאת
תחילת הנסיקה של רוקי בסולם החברה הלונדונית - מי יודע.
 "יש כאן ריח חזק של שפנים". אמר רוקי בהדגשה ובקול רם.
השוטר עצר את הרכב בחריקה והסתובב במושבו אט-אט. עיניים קשות
ננעצו ברוקי, ורוקי השתדל להחזיר מבט יציב.
וכאן יש לומר, כי גידול שפנים באנגליה של אותם ימים היה מעשה
לא-חוקי בעליל. העונש על דבר כזה היה חודש מאסר בפועל (או 500
לירות שטרלינג) על כל ארנב שנמצא במחסן שלך.
 "מה אמרת?" שאל השוטר בחוסר-אמון. (שכן, נראה היה, שהנער
הצעיר ניסה, ללא-בושה ממש, להשיג ממנו טובות-הנאה תחת איומים)
רוקי הרים קווצת-שיער לבנה משטיח הגומי. אכן - השוטר השתמש
ברכב-הסיור שלו על-מנת להעביר שפנים בלתי-חוקיים מנק' A לנק'
B. זה באמת היה מפתיע.
רוקי נופף בקווצת השיער בעליזות, והתחרט על כך מיד.
פשוט, הוא הבין פתאום שפרט לאפשרות שהשוטר ישחרר אותו, יש
אפשרות שהשוטר ירצח אותו במקום ויקבור אותו בשדה. (או להפך)
אך השוטר, מתברר, התגלה כבעל אישיות מורכבת יותר מן הצפוי.
בתמורה לחדות-אפו ותעוזתו, החליט השוטר להעניק לנער הזדמנות
להוכיח את נכונות דבריו.
 "מה הכתובת שלך?" שאל את רוקי.
רוקי הרגיש שזה הסוף שלו.
 "שאפילד... 131". פלט בעגמומיות. שאפילד 131 היתה כתובתו
הקודמת, שכעת ציינה את מקום התרסקותו של מטוס איירבאס 7700 ואת
מקום מותם של 1,287 נוסעיו, אנשי צוותו, ותושביה חפי-הפשע של
שכונת עוני.
השוטר הסתובב ולחץ על דוושת הגז.
כעבור זמן קצר נעצרה ניידת המשטרה ליד בניין חווה רחב בן שתי
קומות. השביל שנמתח מהכביש אל דלת הבית היה באורך 100 יארד,
אותם גמע רוקי באיטיות רבה ככל שיכל. אך לשווא. הניידת נותרה
לצד המדרכה והשוטר צפה בו בסבלנות.
לרוקי לא נותרה ברירה. הוא אגרף את אצבעותיו ונקש.
את הדלת פתח בחור פרוע ומכוסה זיפים.
רוקי אמר: "שלום".
 "כן?" ענה הבחור בקוצר-רוח.
 "זה רחוב שאפילד?"
 "כן".
 "איזה מספר?"
הבחור מתח את צווארו, הציץ בתיבת-הדואר ואמר, "131".
מכונית המשטרה עדיין חנתה ברחוב. הבחור ראה אותה.
 "מה אתה רוצה?" שאל את רוקי בחשדנות.
 "אני מחפש עבודה".
ניכר היה, בברור, כי הבחור היה לא-מרוצה.
רוקי הבחין בכך. רוקי היה מומחה בלהבחין בדברים כאלה. מזלו
הכביר דאג לשמור אותו בכושר, ורוקי היה (בתחום הזה) תלמיד
חרוץ. (אך אל תשליכו מכך יותר מדי)
 "אם לא תכניס אותי פנימה (אמר רוקי) השוטר יבוא וישאל שאלות.
הוא לקח אותי טרמפ בלי שאבקש בכלל, ואני מנסה להיפטר ממנו, אתה
מבין? רק תכניס אותי לחמש דקות ואני מסתלק".
הבחור הכניס אותו.
רוקי הובל לסלון כשיד הבחור על כתפו. בסלון ישבו שני מבוגרים
(איש ואישה), נערה צעירה ומשרתת. כולם היו כפותים וחבולים. ידו
של הבחור התהדקה סביב גרונו של רוקי.
 "בראד?" קרא הבחור בקול.
 "הוא נסע", ענה בראד שישב ליד החלון, רובה-ציד דו-קני בחכו.
למזלו, קרא רוקי בילדותו ספר שנקרא 'אחרון לוחמי השבט'. הספר
הנציח אסכולה שטענה שהסיכויים לבריחה משבי, מכל שבי שהוא, הם
הטובים ביותר ברגעים הראשונים ממש. לאחר מכן אתה נרגע, (כך
טוען הספר) משתלב ומסתגל לשגרת הכלא, נחלש גופנית ומנטלית  -
וגורלך נחרץ, למעשה, לפני שהבחנת בכך. הספר היה משכנע ביותר
ונכתב בכשרון רב.
רוקי שמט את רגליו, החליק אל מחוץ לאחיזתו של הבחור ורץ בכל
כוחו אל החדר הסמוך, שהתגלה כמטבח.
קולות הזעם, הקרב וההפתעה (לאו-דווקא בסדר הזה) כבר נשמעו
מאחוריו.
רוקי החליט להשתמש בתכסיס ישן כמו ארמון המלוכה הבריטי. (שזה
ממש ישן) הוא בעט בכל כוחו בדלת היציאה האחורית, הניח לה
להיטרק (הכוונה, בלי לעבור דרכה) והסתתר מאחורי המקרר. הבחור
עם הרובה (בראד) נכנס למטבח בסערה ופרץ מבעד לדלת. רוקי יצא
ממחבואו ונעל את הדלת אחריו. הבחור השני (אשר שמו לא נודע
מעולם) הופיע גם הוא במטבח. רוקי נטל את המחבת מהכירה וזרק
אותה עליו.
המחבת היתה מלאה שמן. (אוי ואבוי!!!)
השמן היה רותח. (מממ)
למעשה, (על-אף שחלקכם ודאי מגחך) זה לא היה מצחיק כלל. אפשר
לומר שזה היה, בלי להגזים, אפילו מחריד למדי. צרחותיו של הבחור
קרעו לעצמו את עור-התוף ואת מיתרי-הקול. הוא מעולם לא יהיה
אותו אדם לאחר מכן.
רוקי ראקון לא נשאר שם יותר מדי והלך לשחרר את אב-הבית.
(ברשותו היה רובה ציד תלת-קני, שהחזיק במרתף)
כך התקבל רוקי לעבודה בבית משפחת שאפרטון. המטלה הראשונה שלו
היתה לחפור בגינה יחד עם האב (ג'ילבר) קבר גדול לשני הפורצים,
שלהם היה רוקי חייב כה הרבה.
בתחילה, נרתע רוקי מהרעיון לקבור אדם חי (אם כי חרש, אילם,
ומכוסה כוויות מחרידות), אבל שיער שהיה נוהג באותה הצורה.
(פשוט, בתו של ג'ילבר נאנסה על-ידי בראד ושותפו מוקדם יותר
באותו יום)
קבורתו של בראד היתה שלווה יותר. (שכן, ג'ילבר ירה בו קודם לכן
ברובה-הציד התלת-קני שלו)

 "מה דעתך על נקמה, באופן כללי?" שאל רוקי את סילביה יום אחד.
(סילביה היתה בתו הלא-בתולה של ג'ילבר)
 "לא חיובית". ענתה לאחר הרהור.
 "למה?" ('מדוע?', צריך להיות בסיפור - אך כך שאל רוקי, ואין
טעם להתעלם מכך)
 "אני לא רוצה שלמישהו יקרה משהו רע בגללי". ענתה סילביה.
 "נקמה זה רע בהכרח?"
 "כן. ככה כתוב במילון".
 "ואם המישהו הזה עשה רע למישהו אחר?"
 "אז מגיע לו, אבל אני לא רוצה לעשות לו משהו".
 "את מתכוונת, היית מעדיפה שמישהו אחר יעשה?"
סילביה השהתה את תשובתה. (שכן הקדישה לה תשומת-לב רבה)
 "כן".
רוקי חכך בדעתו, אך לא הספיק להגיע למסקנות חותכות, שכן סילביה
(על-אף היותה לא-בתולה, (וכאן נפסיק להזכיר זאת)) היתה גדושת
שאלות למכביר.
 "מה אתה חושב?"
 "אני הייתי רוצה לנקום בו בעצמי. זה כל הכיף".
 "אתה מתכוון, כמו שאבא עשה לאנשים הרעים?"
 "כן".
 "אולי, כשאני אגדל, אחשוב אחרת".

סילביה אכן גדלה, ורוקי (שעתיד לשאת את סילביה באחד הימים)
המשיך לעבוד בחוות משפחת שאפרטון.
אט-אט דעכה שלהבת הנקמה שאחזה ברוקי, שכוונה (בעיקר) אל מר
ארנסט בויד הארטסטון. (אמנם לא תואר במפורש אותו מקרה שהצית את
השנאה בין רוקי למפקח, אך בהחלט היה מקרה שכזה, המתועד
בצבעוניות ונאמנות במקום אחר ובזמן אחר... כן, אתם ודאי כבר
מנחשים בעצמכם)
רוקי היה מודע לכך שהוא מאבד בהדרגה את להט הנקמה שלו. בלב כבד
צרף את הארטסטון אל לוריאן מק'דורמט, נער מחליא משורות האשח"ג
שהיה שנוא על רוקי. (בדיעבד, מפליא כמה מעט זמן היה דרוש כדי
לגבש את היחסים בין שני הנערים)
אבל לאן צרף אותו? היכן היו שני אלה? מה היה המקום הזה?

לא נתחמק, ונאמר כי היה זה מקום שקוטלג על-ידי רוקי, כ-'יטופלו
בהזדמנות אחרת'.
למעשה, פרוש-הדבר היה, שרוקי הסיר את מימוש הנקמה שתכנן מראש
סולם העדיפויות שלו. (לפחות לעת-עתה, בזמן שעבד בחווה)
ולכך היו כמה סיבות, ששתי העיקריות שבהן, (אותם נציין) הן:
א. אורח החיים החקלאי.
ב. סילביה.
לגבי הסיבה הראשונה, נראה כי די יהיה אם נתאר בקצרה את ימיו של
רוקי בחווה.
בימים רגילים התעורר רוקי בארבע וחצי בבוקר. ('הרי זה שעה שלמה
מוקדם יותר מאשר בפנימייה-הממלכתית!' יזעקו רעי-הלב
וצרי-ההשקפה מבינכם)
למרות שהיה זה שעה שלמה מוקדם יותר מההשכמה בפנימייה-הממלכתית,
היה זה עניין שונה לחלוטין:
בכל יום בשעה המדוברת, היתה כף-יד גדולה, מיובלת וחמה לוחצת אל
כתפו של רוקי, ומסתלקת בטרם פקח רוקי את עיניו.
רוקי נותר לנפשו, לעסוק בענייני הבוקר בקומה העליונה השקטה
והספונה עץ של בית-החווה - ולעובדה זו היתה השפעה מכריעה
ומרחיקת-לכת. (אשר את פרושה והבעתה במילים נותיר לפסיכולוגים
נטולי-נשמה)
לאחר מכן ירד רוקי למטבח בדממה, שתה כוס מיץ תפוזים ויצא אל
הרפת עם מר שאפרטון. במשך כארבעים דקות (שימו לב: כארבעים
דקות) חלבו את הפרות, כאשר מדי פעם גמעו כוס חלב חם, סמיך
ומבעבע הישר מהעטינים התפוחים.
לאחר מכן הלך מר שאפרטון להעיר את שאר עובדי החווה, ובינתיים
הכין רוקי את מכונות החרישה, הזריעה והקטיפה לקראת עבודות
היום. מול סככת כלי-הרכב, על קו האופק, החל פס צהוב קטן לתפוח
ולצבוע אל סביבותיו בצבעים מ ר ה י ב י ם. (עם כל הרצון לשמור
על סקירה עניינית ולא-אמוציונלית, הרי במקרה הזה הדבר
בלתי-אפשרי בהחלט)
לרוב סיים רוקי את הטיפול בכלי-הרכב במהרה והמתין לבדו, עד אשר
הצטרפו שאר הפועלים.

המשימות והמטלות השתנו ללא הרף, בהתאם לעונות השנה, הגידולים
העונתיים ועוצמת קרני-השמש. אך אין דבר השינה את העובדה שתמיד
היה רוקי במקום פתוח, רחב, ושאף פעם לא מיהר. (הכוונה היא,
שמעולם לא הביט בשעון)
את שעות האור בילה במוללות רגבי אדמה בידיו, ליטוף קימורי
חצילים, חיטוט בינות עלים ירוקים ולחים, ובארוחות אליהן ניגש
רעב כזאב. (מה שהפכן לארוחות הטובות ביותר הקיימות)
לא נתכחש לעובדה שרוקי עבד קשה. קשה מאוד. אך אין הדבר, כמובן
ובהכרח, משול לאומללות. (כפי שהיה סבור כל אדם שביקר
בפנימייה-הממלכתית, ודאי) רוקי אהב את החקלאות, על מנגנוני
הטבע הבלתי-נלאים הכרוכים בה, ההיגיון הבהיר המניע אותה,
ומעגלי החיים האינסופיים המשתקפים בה.
בפעם הראשונה בחייו, יתכן, היה רוקי ראוי לחוש שביעות-רצון
בנוגע לדברים שהתרחשו סביבו. הפעם, לא היו אלה הבקעים המיוחדים
בתאי-מוחו שמנעו ממנו מלהיות כעוס וממורמר. (כפי שהיו,
בדרך-כלל, מנסים המבוגרים לשכנע את הצעירים (זאת-אומרת, להיות
ממורמרים))
(ובקיצור ובלי לנבל את הפה, רוקי, איך נאמר זאת בזהירות - היה
מאושר. בעניין הזה, אין טעם להעמיד פנים)
אשר לסיבה השנייה, (בגינה נטש רוקי את תוכניות הנקמה שלו)
ובכן, נחטא אם נפרט במה היא אמורה. שהרי, מי שאינו מבין לבדו,
כנראה שאינו הבין דבר עד-כה, ומי שהבין, הרי לא נלאה אותו
בפרטים שכלתניים ועקרים. (לפחות-מרוכזים מבינכם, צוינה הסיבה
השנייה קודם לכן, במילה בודדת)
כך הצטרפו לוריאן מק'דורמט ומר ארנסט בויד הארטסטון אל קפטן
צידריס מ. פורדמן. (טייס האיירבאס 7700 אשר, כזכור, נושא
באחריות להתחלת הרפתקאותיו של רוקי ראקון)
למעשה, קורות השלושה יחד (מק'דורמט, הארטסטון ופורדמן) מהווים
סיפור הרפתקאות נפלא (שלא-נעדר ממנו מוסר השכל) אך (כמובן) אין
מקומו כאן.

מה שכן מקומו כאן הוא:


הפרק השלישי: (והאחרון)    

למעשה, מעלליו של רוקי ראקון (הכוונה, אלה שבחרנו לספר) באו
לקצם.
אמנם עוד רבה היא דרכו בחוות שאפרטון, וגישושיו אל בין סדיניה
של סילביה עדיין בחיתוליהם, אך 'כל הוללויותיו תמו כעת', כפי
שהיטיב לתאר מחזאי אחד. (גם הוא, כמובן, אנגלי)
אחת הסיבות לכך שאנו משאירים את רוקי לבדו היא, שעם התבגרותו,
כפי שקורה פעמים כה רבות, התעמעמו אותן תכונות נדירות שהבדילו
את רוקי ראקון מחבריו.
אכן, מזלו העצום החל דועך... אך המתינו בטרם תצטערו על כך.
בטרם דעך ונמוג, הביאו מזלו של רוקי, כפי שתואר, לנקודה בה אין
לו (לרוקי) עוד צורך בו (במזלו) - ולהפך.

בנוסף, הבין רוקי (ואתו קוראיו הנאמנים), כי לא היתה תשוקת
הנקמה שבו אלא רגש חזק שהותירו מעוניין בחיים, במידה כזו
שהמשיכה לדחפו, בוקר-בוקר כשהביט במראה, אל עבר יום המחר. רק
שלווה עמוקה, (מלווה בחדוות חלציים לא מעטה, יש לומר) צלחה
בהכרעתה את תחושת הנקם.

אמנם, אין בסיפורו של רוקי לזעזע אמות סיפים בדברי ימי
מוסר-ההשכל, (והטבע האנושי) אך יש בו, ולו מעט, מן הפשטות אשר
מצויה בקצה כל שביל שהוא.

המניעים לסיום הסיפור רבים, ונוגעים לצדדים רבים באומנות
הסיפור, אך אין הכרח לציינם, ולכן לא נעשה זאת. די לנו אם נתאר
את התמונה האחרונה, שתיוותר ודאי במעטפה מקומטת בדש האלבום,
מצהיבה משנים, אכולת קצוות (ובמעט תקווה, צבועה בצבעים נעימים)
-  

רוקי ראקון עומד בפתח החווה, נשען על השער בידו האחת, השנייה
אוחזת בקלשון והשלישית מחבקת את מותניה של סילביה. בידו הפנויה
הוא מנופף לשלום למזלו, היורד במורד השביל, תרמיל על גבו וכובע
רחב-שוליים על ראשו.