נסעתי למועדון.
הייתי חצי.
חצי מהסמים, חצי מהאלכוהול, וחצי אני.
עמדתי בסלקציה בחוץ, והוויבס לאט לאט החלו לחדור אל תוכי.
הבסים מקפיצים. ומלודיות -מתנגנות. והקצב..
אתה משלם את הכרטיס, עובר את המעבר הבטחוני אחרי שהשומר החרמן
בודק לך את כל הגוף, ודרך דלת צדדית - נכנס.
עולם חדש מתגלה לפניך. עולם שבו כולם בתוכו - מנותקים מהחיים.
אנשים זזים בכל מקום, מחוברים לקצב המטורף.
צבעוניים, יפים, פשוטים, אמיתיים.
וה- DJ למעלה שולט בהם כמו בובות מרניונטות - מושך בחוטים -
והקהל - הוא מתמסר לעוצמתו.
אני עובר ליד המעקה, דרך זוג שמתחרמן לו על הקיר, חצי ערום,
מתחכך בכמה בנים ובנות בדרך במגע עדין - ויורד אל הרחבה
המרכזית. והקצב מתחיל להשלט עלי - ואני נטרף פנימה אל התוך.
מרגיש אחד עם כל הסביבה - והסביבה מרגישה אחד איתי. והמוזיקה
היא הגורם המחבר.
הצבעים מתחלפים, מסנוורים אותי בפנים, פעם חושך, פעם אור, פעם
אדום, פעם צהוב, אולטרא זוהר - זזים מצד לצד, נותנים לאויר צבע
של עוד.
ואני מזיע על הבנים, ועל הבנות, על המבוגרים, ועל הצעירות,
רוטט בכל ביט, מרגיש את הבנייה הפנימית, את העליה, את התוספת -
ואז את המכה הגדולה.
ומשתולל. יוצא משליטה.
שוכח איפה ועם מי אני נמצא. פשוט זז.
ומחייך.
מחייך אל העולם. אל המציאות. אל הניתוק.
אל ההיא עם הגופיה, הסטרפלס הלבנה, אל ההוא השריר שקפץ באויר,
ואל השיכורה - שאחרי זה מצאתי את עצמי איתה בשירותים.

מחייך, ומתנתק.