עצמתי את העיניים וביקשתי מאלוהים שישמור עליו, על אחי הגדול.
אורי מתגייס היום לצבא, ליחידה קרבית. כל כך דאגתי לו, כל כך
בכיתי. אמא אמרה שאני צריך לחשוב שאורי נסע לחופשה ושהוא עוד
מעט יחזור. לא יכלתי. לא רציתי לבכות, ניסיתי לעצור את הדמעות,
לא רציתי שיחשבו שאני ילד קטן. אבל הדמעות לא הקשיבו לי והן
זלגו להן וזלגו והתגלשו על הלחיים השמנמנות שלי. אמא חיבקה
אותי חזק ואמרה שהכל יהיה בסדר.
לפני שאורי התגייס לצבא, היינו משחקים הרבה בכדורגל, אורי היה
אלוף. הוא הכין אותי לטורניר הבית ספרי בין ג'2 ל-ג'1, הכיתה
שלי. כל כך קיוויתי שהוא יבוא לעודד אותי ולראות איך אני מבקיע
כמה גולים, אבל אורי לא בא, הוא היה עסוק. גם לו היה טורניר
כדורגל. טורניר בג'נין נגד האנשים הרעים.
המשחק התחיל ב 00:01 בבוקר. הייתי נורא לחוץ. פעם ראשונה שאני
משחק בטורניר. תמיד הייתי משחק בשכונה עם החבר'ה אבל זה היה
סתם. הפעם זה רציני. ידעתי שלמרות שאורי לא בא, אני חייב
להוכיח לו שאני הכי טוב, אני חייב לגרום לו להיות גאה.
דימיינתי לעצמי את אורי נושא אותי על כתפיו וצועק "זה אחי
הקטן, האלוף שלי". חיוך גדול האיר את פני. "תצחק תצחק, זה לא
יימשך להרבה זמן" צעק לעברי בן, השחקן הכי טוב של ג'2. עשיתי
לו פרצוף ופניתי לכיוון המגרש. הרגשתי שאנחנו חייבים לנצח את
האנשים הרעים, את ג'2. הגעתי למגרש ושמעתי את קולות העידוד
מהקהל. ליבי התמלא אושר. אף פעם לא הרגשתי כל כל אהוב. פעימות
הלב שלי הלכו וגברו. צמרמורת נעימה עברה בגופי. הלב שלי התמלא
בהתרגשות גדולה, אורי תמיד היה אומר שההתרגשות מביאה לתוצאות.
כל כך שמחתי ופחדתי, הרגשתי לרגע שהלב שלי הפך לאוקיינוס סוער,
גל ועוד גל מכים בחוזקה. גל קטן וגל גדול.
עלינו למגרש, כל קבוצה בנפרד. למרות שהמשחק עוד לא התחיל,
הרגשתי את המתח הרב שהיה באוויר. עשינו קצת מתיחות וקפיצות ואז
נשמעה שריקת הפתיחה. מעניין אם גם בצבא יש שריקת פתיחה לפני כל
משחק, חשבתי לעצמי.
המשחק התחיל. הבטחתי לעצמי (וגם לאורי) שאני ישקיע את כל כוחי
כדי לנצח או לפחות להבקיע כמה גולים. על ההתחלה בן, השחקן הטוב
ביותר של ג'2, עשה עלי פוואל. החוצפן שם לי רגל והפיל אותי.
השופט חשב שעשיתי הצגה ולא החשיב זאת כעברה. כל כך כעסתי, אבל
החלטתי להמשיך. הרגשתי שאני חייב לנצח, אני חייב להוכיח לעצמי
שאני יכול, אני חייב להראות לג'2 מה-זה. וחוץ מזה רציתי שאורי
יתגאה בי. ידעתי שאורי צריך לחזור בקרוב לחופשה קצרה מהצבא
ורציתי להראות לו איך השתפרתי בכדורגל, אני חושב שאני משחק
כמעט יותר טוב ממנו.

חטפתי לבן את הכדור, עברתי את שמוליק השמן ואת אבי הערס, רצתי
לכיוון השער ו.... גולללללללללל. כן, שמעתם נכון, אני, כן כן,
אני דודי עמיחי, כיתה ג'1 מבית-ספר "היובל" תל אביב הבקיע גול
בטורניר הבית-ספרי. כל זה קרה דקה לפני שריקת הסיום. לא האמנתי
שזה באמת קרה. ג'1 נצחה בטורניר, בזכותי! הקהל צעק בחוזקה
"דודי, דודי...". פניי התמלאו אור. זהרתי משמחה. השתוקקתי
לחזור הביתה ולספר לאמא על הניצחון הגדול ועוד יותר השתוקקתי
לספר לאורי. עלה במוחי רעיון, להתקשר לאורי ולומר לו שיש לי
משהו חשוב להראות לו(את הגביע כמובן) ואז אולי הוא יחזור יותר
מהר מהצבא וככה אני יוכל לספר לו את החדשות המסעירות.
אחרי חגיגות הניצחון, הגעתי הביתה כולי שמח וצוהל. להפתעתי
הרבה הבית היה מלא אנשים. "לא שמעתם מה קרה? ניצחתי בטורניר!"
צעקתי לעברם. אמא ליטפה את ראשי וחיבקה אותי חזק. היא נראתה
עצובה, כולם נראו עצובים. לא הבנתי מה קורה.  סבתא התקרבה
לעברי ובידה הייתה תמונה של אורי.
הבנתי, הבנתי מה קרה. אורי הפסיד בטורניר.