אני רוצה לספר לך הכל.
אני רוצה שתדע.
אני לא רוצה להסתיר יותר כלום.
להראות לך את כל מה שלקחת ואת מה שנשאר כדי להתחיל לשקם. לשקם
את מה שהיה החיים שלי לפני שריסקת אותם לחלקים שצבעו את
האטמוספרה בצבע בלתי נסלח.
אני רוצה שתדע שאחרי שלא קמתי מהמיטה כמה ימים, שלא יכולתי
להתלבש או לאכול, לנשום או לעשות את הצרכים שלי הבסיסיים
והמובנים מאליהם, באה אישה אחת שקוראים לה ברפואה פסיכולוגית,
כן כן זאת שתמיד בזתי לה, והקימה אותי מהשחור הזה שצבע את
הדירה שלנו.
אחרי חודש שאני הייתי בוכה והיא רק מסתכלת עלי ישבנו אצלה
בקליניקה וסיפרתי שלושה ימים איך זה התחיל ואיפה זה ניגמר.
ובמקום להקשיב לי עונה לעצמי היא פשוט ביקשה ממני משהו.
והסכמתי.
ולקח לי שנה לעשות את מה שהבטחתי לה.
אבל עשיתי את זה בסוף מתוך "אין ברירה".
קודם כל דאגתי שאני אשב במקום נוח. באזור הכי מואר בבית, דברים
באור ירח נראים אחרת מאשר בקרני שמש ישירה, ישבתי במקום שאליו
הבאתי סיגריות והרבה מים שהקפאתי ונתתי להם לנזול קצת על השטיח
האפור. בהמשך תבין כמה סימבולי יכול להיות בקבוק חושני של מי
עדן.
ישבתי במקום כזה שאני אוכל להישכב אחר כך גם יומיים ועדיין
העולם לא יתמוטט עלי.
אני אקום, אני אנשום, אני אתלבש ואני אמשיך.
כל השבוע הייתה לי הרגשה שיש לי גידול בבטן.
אחד כזה שהאכלתי אותו בזיכרונות ובעיקר נתתי לו לשתות
אינטואיציה באינפוזיה.
חייגתי את המספר והאצבעות שלי כאילו ניגנו על כלי נגינה שאני
בכלל לא מכירה.
הקול שלך צובט אותי בדיוק במקום שהמטליות הלחות שלנו היו מנקות
אותי אחרי שהיית גומר בתוכי, שר לי על המיתרים הכי קרועים
בפינת הלב שכבר לא פורח בה שום דבר ירוק ובכלובים בהם הפרפרים
כלואים לצד הדיבוק שאחז בי ביום הראשון שצללת לי לתוך העיניים
בלי להרים את הראש לקחת אוויר אפילו פעם אחת.
נשמתי כבד לתוך המכשיר שלא נתתי לאף אחד להתקשר אליו כל כך
הרבה זמן.
ידעתי מה אני רוצה לשאול והבנתי שבוע שלם מה אני הולכת לשמוע.
ידעתי שאם אני אשמע את זה הדיבוק אולי יעשה דרכו החוצה במחול
שדים שלא פוסח על אף רגש בידיעה שהוא דורס ומשמיד את כל מה
שהוא צימח כל עוד הוא היה שם.
קיוותי שאחרי שאני אשמע את מה שנסתי ממנו שנה, אני אוכל לישון
לילה אחד שלם, לחלום לפחות חלום אחד אופטימי ובעיקר לתת לגברים
הרגשה שאחרי שהם איתי הם לא צריכים לנסוע לאלסקה כדי להתחמם.
שגבר שמלטף אותי ברכות ומנסה לגעת בי כדי להתקרב לא יגרום לי
לבכות או להיות משותקת בכמה אזורים חשובים שמפעילים אותי, ושלא
ילך ממני עם המבט הזה בעיניים "איזו מטורפת".
ואז אתה פשוט אמרת את זה: "כן זה כבר כמה זמן איתה, ביחד, טוב
לי" ואני ישבתי וכל הגוף שלי צעק בשקט "דיבוק צא עכשיו זאת
ההזדמנות שלך". ורק הקשבתי ואני הרי יודעת מאיזה זן נכחד של
משהו כל כך מיוחד אתה ואני יודעת שמי שלקחה אותך וזכתה לכתר,
לנס שקורה רק פעם בחיים. ויותר מכל דבר בעולם רציתי שיהיה לך
טוב למרות כל הרע שאני מרגישה.
ורציתי לפרגן לך כמו שרציתי לנשום מהרגע שנולדתי. וגייסתי את
כל כוחות הטוב שעוד לא מת בי ורציתי בשבילך שתגיע למקום שאני
כנראה לא אגיע אליו עוד הרבה זמן.
ושתקתי. ובשתיקה שלי היה את כל הזמן הזה שאתה מבין. כי הרי כל
מה שחיבר בינינו מהרגע הראשון היו שתיקות שהיה בהן עולם
ומלואו.
וידעתי כל כך ידעתי שאתה היית צריך להגיד את זה בדיוק כמו שאני
הייתי צריכה לשמוע את זה. אחר כך השמש עברה לאזור אחר בבית
והייתה שלולית מגושמת מתחת לבקבוק המים.
סגרתי את הטלפון ונשכבתי על השטיח האפור.
הבאתי את הברכיים לכיוון הבטן ושכבתי ככה בתנוחה העוברית כמה
שעות. באותו הלילה אחרי תהליך ארוך של בכי יילדתי את עצמי
מחדש. מהתנוחה העוברית, דרך השלולית שהייתה כמו ירידת מים, עם
הרבה כאב של יציאה לעולם שיש בו מצב חדש ולא מוכר בו אני לא
אחוזת דיבוק יותר. אני למדתי ללכת, להיות, לדבר, לגעת ואני
עושה הכל לאט, בקצב שלי. ויש לי סנדקית שידעה לבוא בדיוק ברגע
שהייתי צריכה אותה. אותה זאת שבזתי לה.