במוצאי יום שבת של חופשת שבת אחת מהצבא הייתי שרוע על המיטה
בחדרי, מאזין ל"יהודים". זה היה חודשיים בערך אחרי שהחברה שלי,
עירית, עזבה אותי מבלי להסביר מאומה. המוזיקה הייתה מעולה אך
אני הייתי מדוכה, עדיין אבל על הגורל המר שפקד אותי, עדיין
מסרב להשלים עמו. פתאום, באמצע השיר האדיר, "עידן האלוהים",
נשמע מהרחוב למטה צפצוף מכונית דומה מאוד לצפצוף האופל של אבא
של אריק. נעמדתי על המיטה והסתכלתי דרך החלון למטה. אריק ישב
שם מאחורי ההגה והסתכל עליי כשחיוך על פניו. לא מופתע, כי תמיד
הופענו אחד אצל השני מבלי להתקשר קודם, הנדתי לו בראשי לאות
שלום. הוא קרב את ידו אל מול פיו ועשה בה תנועות נפתחות
ונסגרות כמו של לעיסה, ואני, באצבעות מקובצות של כף ידי,
החזרתי לו סימן שאני כבר יורד. הוא כיבה את המנוע והדליק
סיגריה. אריק היה חברי מילדות והרבה מהתקשורת בנינו, בעיקר
לגבי דברים שעשינו ביחד כבר עשרות או מאות פעמים בעבר, התבצעה
בסימנים של ראש או יד במקום במילים.
"אז ניסע למלו?" הוא הציע אחרי שהתיישבתי במושב שלידו, ואני
עניתי בחוסר עניין בולט, "שיהיה מלו." הוא כמובן ידע את אשר
קרה לי עם עירית וקיבל אותי שוב, מצוברח ככל שהייתי, בהבנה
סבלנית של חבר טוב, כשאמר תוך כדי התנעת המכונית, "עזוב את זה
ינאי, הרי ברור שתוך כמה ימים, מקסימום כמה שבועות, אתה תמצא
לך חברה חדשה, ואז אתה תכף תשכח מעירית, אני מבטיח לך," ואני
המשכתי בשלי ואמרתי, "הלוואי וזה היה כל-כך פשוט."
עליז כולו הוא הציץ עליי והגיש לי קופסת סיגריות. לקחתי סיגריה
בשתיקה ודחפתי פנימה את המצית החשמלי שבלוח המכשירים. "אז
לפחות נאכל סטייק בריא אצל מלו," הוא הוסיף אחרי רגע, "ואחר-כך
נקפוץ לפנחס ונשב אצלו לאיזה שתי בירות, שם אתה תמיד תופס ראש
טוב."
המצית קפץ החוצה. "בסדר נו, שיהיה," עניתי לו והדלקתי את
הסיגריה.
ב"מסעדת מלו" ביפו הייתה המהומה הרגילה של יום שבת בערב. אחרי
עשר דקות של דחיפות ושל וויכוחים מי היה שם קודם ומי בא
אחר-כך, הקטע שהכי לא סבלתי שם, הגענו סוף-סוף אריק ואני אל
חלון ההזמנות. אריק הזמין את המאה-חמישים גרם לבן שלו ואני את
המאה גרם בקר שלי, ומשם זזנו אל חלון הקבלות, שהיה הרבה יותר
שקט ונינוח, וכשריח הבשרים הניצלים עם השום השרוף גורם לבטנינו
לגרגר בתיאבון הולך וגובר המתנו בסבלנות עד שג'ורג'י הקופאי
הכריז את ההזמנות שלנו. "מאה-חמישים לבן, מאה בקר!" הוא צעק
במבטא הרומני שלו. שילמנו לו ואספנו מאדן החלון את הפיתות
הטריות עם הבשר החם שבתוכן ואת בקבוקי הקולה שהוספנו להזמנה,
וניגשנו אל שולחן התוספות.
חייל במדים של חיל-האוויר עמד שם והעמיס טחינה לתוך הפיתה שלו.
חיכיתי שיגמור, וכשהוא הגיש לי את הכף נפגשו מבטינו. "ינאי,"
הוא קרא בהתרגשות, "וואללה זה אתה," ואני החזרתי לו בצורה הרבה
יותר מאופקת, "אהלן יוסי, מה אתך?" יוסי ואני היינו ביחד בקורס
מכונאי מטוסים בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר, ובתום הקורס
נפרדו דרכינו.
"אני בסדר, משרת בתל-נוף," הוא אמר. "איפה אתה?"
מייד נזכרתי בעירית, שגם היא שרתה בתל-נוף. "שדה-דוב," השבתי
לו.
"ג'ובניק אה?" הוא קרץ לעברי.
"עזוב בחייך," התרגזתי. נמאס לי כבר לשמוע את התגובה הזאת כל
פעם שאמרתי שאני משרת בשדה-דוב. "זה הכל אותו דבר, אני מזמין
אותך לבוא לבקר אצלנו ולראות בעצמך."
"סתם נו בצחוק," יוסי נרתע מעט, ואחרי היסוס קל הוסיף, "אבל
תשמע, אם כבר נפגשנו אז יש לי משהו לספר לך."
"אתה לבד פה?" שאלתי אותו, והוא הנהן, אז הצעתי לו שיצטרף
אלינו, וגמרנו למלא תוספות לתוך הפיתות וניגשנו שלושתנו לאופל
של אבא של אריק ופתחנו שולחן על הבגז' שלה, כנהוג אצל מלו.
עמדנו סביב הבגז' טורפים בתאווה את הבשרים החמים והטריים
כשתערובת טיפות של טחינה ושומן בשר ומיץ סלט וחריף נוזלת כל
העת מתחתיות הפיתות, ואריק מורה לנו פעם אחר פעם לשים מפיות
ולהיזהר לא ללכלך לאבא שלו את האוטו.
בתום האכילה נשענו שבעים על צידה של המכונית ועישנו סיגריות
בשתיקה, מביטים סביבנו בעצלתיים, לוגמים מהמשקה הקר ונותנים
לאוכל לרדת ולהתעכל מעט בבטנינו, כשלפתע יוסי פנה אליי ואמר,
"תשמע ינאי, נכון יש לך חברה בשם עירית?"
נדרכתי מייד ואמרתי, "הייתה לי חברה בשם עירית. מאיפה אתה
יודע?"
"אה, גמרתם?" הוא נהם, ובקולו ניכרה איזושהי אכזבה. "טוב, בכל
מקרה, כמו שאתה בטח יודע היא פקידת טייסת בתל-נוף, ויצא לנו
פעם להיפגש בבסיס ולדבר קצת. ומתוך השיחה ככה התברר לנו שאני
מכיר אותך."
"מעניין, היא אף פעם לא סיפרה לי שהיא פגשה אותך," אמרתי.
הוא צחק, ואחר אמר במין יזענות כזו, "אז בוא אני אגיד לך למה
היא לא סיפרה לך. בגלל שאני יודע משהו עליה שהיא לא רצתה שאתה
תדע, והיא לא רצתה לגרום לזה שאולי בגללה ייצא לך לדבר איתי או
משהו."
"מה אתה יודע עליה?"
"שכבר הרבה זמן יש לה עוד חבר אחד, אצלנו בבסיס."
"כמה זמן?"
"תן לחשוב רגע," הוא אמר, ואחרי הפוגה קלה הפליט, "שלושה
חודשים, לפחות."
כששמעתי את המילים האלה הרגשתי איך בבת-אחת הדם עולה לי לראש,
ותכף נעשה לי חם בכל הגוף. בזווית עיני ראיתי את חברי אריק
מפנה את ראשו הלאה ממני כדי לא לפגוש את מבטי. "באמת?" אמרתי
בקול חלוש ויוסי הנהן בראשו והוסיף, "טייס מהטייסת שלה. לא
ידעת נכון?" שתקתי ומצצתי מהסיגריה כשעיניי נעוצות באדמה. "היא
ביקשה ממני לא לספר לך על זה אם אני במקרה נפגש אתך, אבל הנה
אני מספר לך בכל-זאת."
"למה?"
"כי היא סתם זנזונת, העירית הזאת. על אמת ינאי. שכח ממנה, אם
היא עוד בכלל בראש שלך. חבל לבזבז עליה את הזמן, היא פשוט לא
שווה את זה."
מעל גביעי חצי-ליטר של בירה מהחבית אצל פנחס השקט, המשיך יוסי,
שהתלווה אלינו לשם, לספר לי על מעלליה של חברתי לשעבר. כל עת
דיבורו חלחלה בי ההרגשה כי הוא אינו מספר לי הכל, אך למרות זאת
האמנתי לו משום שהיו בדבריו פה ושם גם פרטים קטנים עליי, פרטים
שהוא לא יכול היה לדעת משום מקור אחר חוץ ממנה, כמו למשל, זה
שלא אהבתי לשכב אתה כשהיא למעלה ואני למטה. ומתוך דבריו התברר
לי שעירית לא הייתה רק זנזונת, כמו שהוא אמר, היא גם הייתה
פטפטנית לא קטנה. לבירה שנייה כבר לא היה לי חשק, וביקשתי
מאריק שייקח אותי הביתה. נסענו בשתיקה עד לביתי, ושם הסתגרתי
מייד בחדרי, נכנסתי למיטה וקברתי את ראשי מתחת לכר.
למחרת לא חזרתי לבסיס. אני חושב שבאופן תיאורטי, ואולי גם
באופן מעשי, העניין לא ברור לי עד היום, עשיתי נפקדות מהצבא.
זאת הייתה הפעם הראשונה במשך שירותי הצבאי שהעזתי לעשות דבר
שכזה, אבל האמת היא שלא הרגשתי נועז בכלל. כולי מלא ברחמים
עצמיים חשבתי שעולמי חרב עליי, וכנראה במין ניסיון נואש להפוך
את עצמי למשפיע הראשי על החורבן שלי, לעומת גורם חיצוני כלשהו,
כמו חברה שבגדה בי למשל, החלטתי לעשות מעשה. חיכיתי בחדרי עד
שאימי יצאה לעבודה, ואז נכנסתי לחדרה ומעומק ארון כלי המיטה,
תחת שמיכות חורף ישנות שבהן כבר לא השתמשנו, הוצאתי את אקדח
הברטה ומחסנית מלאה בכדורים שהיו מוחבאים שם, אשר אבא שלי הביא
הביתה לפני הרבה שנים שלל-מלחמה. שמתי אותם בתרמיל הגב הצבאי
שלי עם עוד כמה מחפציי האישיים, וכך, במדי חיל-האוויר שלי,
עזבתי את ביתי.
תפסתי טרמפ לתל-אביב וירדתי בדרך חיפה, לא רחוק מגשר הירקון
המקושת, והתחלתי ללכת על שפתו הדרומית של נחל הירקון, מערבה
לכיוון הים. ידעתי בדיוק לאן מועדות פניי. ידעתי בדיוק מה
ברצוני לעשות שם לכשאגיע. ומכיוון שאני חושף כבר עכשיו את
העובדה שידעתי, זה נראה לי מיותר לחלוטין להשאיר את הקורא
במתח, מתח לכאורה, עד לאותו מעמד גורלי, לכן אומר כאן ומייד:
מטרתי הייתה להגיע לתחנת הכוח, רדינג ד', ולשים שם קץ לחיי.
השעה הייתה שעת בוקר סואנת של יום ראשון כשפסעתי בהליכה איטית
בתוך שדרת עצים, לשמאלי חולף רחוב בני-דן ומכוניות רבות נעות
על פניו, לימיני זורם נחל הירקון וסירות משוטים משקשקות
במימיו. היה הרבה רעש מסביבי אבל בתוך ראשי היה שקט מאוד --
הייתה בו ממש דממה. תוך כדי צעידה עסקתי בניסוח מילות המשפט
אשר אשאיר אחריי כמכתב התאבדות. משפט אחד רציתי לומר ותו לא,
והוא הלך והתגבש במוחי ככל שהתקרבתי ליעדי.
עברתי מתחת לרחוב אבן-גבירול ונעצרתי לרגע ליד גשר העץ הישן
דרכו היו פעם מגיעים לרחוב אוסישקין. הגשר היה סגור כבר לתנועת
מכוניות ורק הולכי-רגל יכלו עכשיו לעבור בו מצדו האחד של נחל
הירקון לצדו השני. הגשר הזה תמיד ריגש אותי; אולי בגלל שזה היה
גשר העץ היחידי בסדר גודל שכזה שראיתי בימי חיי; אולי בגלל
שבעבר, כל פעם שהייתה עוברת עליו מכונית האזור כולו היה רועש
ורוגש כאילו עמדת במרכזה של רעידת אדמה. לפני כמה שנים הייתי
שם פעם מאוחר בערב וראיתי איש זקן זורק מהגשר עגלה של סופרמרקט
לתוך הירקון. בטח העגלה עוד שם, הרהרתי עכשיו, מעלה חלודה
וירוקת, ומי יודע מה עוד מונח שם למטה בקרקעית הנחל.
ממש לפני סוף דרכו מתעקל נחל הירקון לכיוון צפון, ופיסת האדמה
שמשתרעת בינו ובין הים התיכון בולטת לתוך המים ויוצרת מעין חצי
אי. אזור זה הוא מה שהיה פעם נמל תל-אביב, ושעליו נבנו מאוחר
יותר מגרשי התערוכה הראשונים. גם הנמל וגם מגרשי התערוכה נסגרו
כבר מזמן, והשטח הענקי הזה הפך לאזור תעשייה שעליו פעלו עכשיו
מספר בתי-חרושת, מחסני שרות ומוסכי רכב, כמה אולפני הקלטה,
וכמובן "גלידה מונטנה" האגדית שכנראה לעולם תישאר שם. אך הסממן
הבולט ביותר באתר היסטורי וחיוני זה בימים אלה היה של עזובה:
בניינים נטושים ופרוצים, שלדים חלודים של כלי-רכב נטושים,
ערמות אשפה, וצמחיית פרא שצמחה מתוך ובין כל אלה. רגלי או ידי
אדם פסקו לפני זמן רב מלבקר במקום בהמוניהם, הציוויליזציה כמעט
ושכחה ממנו.
אבל לא אני. אל האזור הזה עוד אשוב מאוחר יותר באותו בוקר,
למרות שבאותם רגעים לא הייתה לי כמובן שום תוכנית לשוב חזרה
מיעדי הסופי. עכשיו המשכתי הלאה, צפונה. עברתי ליד שדה קוצים
שמסביבו עוד נראו שברי ספסלים ומעקי ברזל חלודים, מה שנשאר
מאצטדיון המכבייה, האצטדיון הרציני הראשון בארץ; מכבי תל-אביב
שיחקה פה פעם כדורגל ונבחרות ישראל בענפי ספורט שונים ערכו פה
פעם אימונים ותחרויות. אחרי כמה רגעים הגעתי לגשר, הגשר האחרון
שחוצה את נחל הירקון לפני שהלה נשפך לתוך הים התיכון. לפני
הגשר היה שלט ישן מפח מותקן לעמוד עקום, שכמו כשל מול רוחות
הים החזקות. גולגולת אדם ושתי עצמות החוצות אחת את השנייה היו
מצויירים על השלט, ותחתיהם כתוב: "סכנה! אין מעבר!". כבר כמה
פעמים, ואני חייב להודות שכולן היו מלוות בחשש מסוים, עברתי על
הגשר הרעוע הזה, שגם הוא היה עשוי מעץ אולם צר והרבה יותר נמוך
וקרוב למים מאשר הגשר הקודם עליו סיפרתי, אך הפעם, כשחציתי
אותו בהליכה מהירה, מדלג בזהירות על קצות נעליי ומוכן בכל רגע
לפתוח בריצה בהישמע קול הפצפוץ הראשון המבשר על התמוטטותו, לא
היה בי כל פחד. הפעם הייתה בי נחישות. הפעם ידעתי בדיוק לאן
אני הולך ובדיוק בשביל מה אני מסתכן בחציית הגשר. הפעם, כך
בכנות חשבתי, לא הייתה זו הרפתקה.
הארובה הענקית של תחנת הכוח, רדינג ד', הזדקרה מולי במלוא
עוצמתה המאיימת. היא לא עישנה באותו בוקר, לקורת נפשי; מראה
ארובה מעשנת היה מאוס עליי וקיוויתי להימנע ממנו בעיקר באותו
בוקר גורלי. הייתי עכשיו במרחק של כמאתיים מטר מין התחנה, סוף
דרכי. זמזום הטורבינות מייצרות החשמל כבר נשמע באוויר, והוא
הלך והתחזק ככל שהתקרבתי. הקפתי את המתקן והצצתי לעבר מגרש
החנייה של עובדי המקום. כמה עשרות מכוניות חנו שם, אולם נפש
חיה לא נראתה. כך זה תמיד היה בכל ביקוריי שם; היה ברור לי
שישנם אנשים במתקן אבל אף פעם לא הבחנתי אפילו באחד מהם, או
בתנועת מכונית כלשהי.
חזרתי חזרה על עקבותיי לכיוון האחוריים של המתקן, הפונים לים,
וטיפסתי על תלולית עפר אשר תחמה משלושה צדדים אזור מרובע, אליו
נשפכו המים שיצאו מקרביי תחנת הכוח שם סייעו בייצור החשמל.
בשאון רב, שאף התגבר כאן על רעש הטורבינות, נשפכו המים לתוך
האזור המרובע ויצרו מעין בריכה לפני שהמשיכו הלאה אל עבר פתח
צר, בו התמזגו עם מימי הים התיכון. אדים לבנים התרוממו מין
הבריכה ובאוויר עמד ריח פחם חריף ולא נעים, אבל לא ממש נורא.
תחנת הכוח רדינג ד' הייתה מקום קודר, מכוער מאוד למראה ונודף
ריח רע, אולם בכל-זאת אהבתי לבוא ולשבת בצלה כי היא הייתה בעלת
מין עוצמה כזו, שבפעולתה הרעידה את כל סביבתה. זה היה כמו
להיות בקרבת מטוס סילון המרעים את מנועיו לפני המראתו, או כמו
לעמוד ליד מפל מים שמימיו נופלים מגובה רב ומתנפצים בכל רעש
אדיר. זה היה כמו להקשיב למוזיקה של "היהודים", או כמו להשתהות
בקרבת גשר העץ הישן שליד רחוב אוסישקין כשעוברת עליו מכונית.
זאת הייתה עוצמה שהרגשת ממש בכל גופך כשנמצאת בסמוך לה, ואני
אהבתי מאוד דברים עם עוצמה כזו.
ירדתי במורד התלולית לכיוון הבריכה ובערך בחצי גובהה נעצרתי.
הסרתי את התרמיל מגבי והתיישבתי על האדמה הקשה והאפורה כצבע
המים. הוצאתי מחברת ועט מהתרמיל, שילבתי את רגליי ויישרתי את
גבי, וישבתי ככה כמה רגעים מתבונן סביבי ברחש ואוסף את
מחשבותיי.
לאמיתו של דבר היה בצד זה של רדינג ד' אדם אחד שכן ראיתי, אבל
הוא באמת היה היחידי, והוא כלל לא היה עובד התחנה. מולי, בקצה
הזרוע הפתוחה של התלולית שלצידה היה הפתח ליציאת מי התחנה אל
הים, ולכן היא נראתה למעשה כמו מזח, ניצב פחון, מלופף כולו
בשרשראות עשויות צלחות מתכת ישנות של גלגלי מכוניות. זה היה
הפחון של מקטול-ראס. בדרך כלל הייתי מוצא את מקטול-ראס יושב
בקרבת הפחון שלו ודג דגים, אך היום הוא לא היה שם. פעם אחת
ויחידה, זו הייתה הפעם הראשונה או השנייה שהוא ראה אותי שם,
הוא הניח את חכתו והתקרב אליי בצעדים נמרצים, זועף כולו. הוא
היה איש מבוגר, זקן אפשר לומר, לבוש סחבות, עור פניו כהה מאוד,
מקומט ויבש, וראשו נטוי על צדו באופן שהתברר לי במהרה כקבוע.
הוא הביט בי באלכסון בעיניים שחורות וחשדניות ושאל אותי בעברית
במבטא ערבי מה אני עושה שם. השבתי לו שאני לא עושה שם כלום
ושאין לי כל כוונה להטרידו. פניו התרככו אך במעט ובשמץ של חיוך
הוא שאל אותי לשמי. "ינאי," אמרתי לו בפשטות, "ומי אתה?" והוא
הצביע באצבע דקה ומלוכלכת על ראשו וענה בלעג, לעג עצמי, "לי
כולם קוראים מקטול-ראס, בגלל הראש העקום שלי," ומייד הרצין שוב
והמשיך עם אותה אצבע לכיוון הפחון שבקצה זרוע התלולית, והוסיף,
"ושלא תעיז להתקרב לשם, זה הבית שלי שם, אתה שומע?" הבטחתי לו
שלא אתקרב לביתו ולא אפריע לו ואמנם לא דיברנו יותר, אך מידי
פעם היינו רואים אחד את השני ממרחק ומתעלמים לגמרי איש מרעהו.
מקטול-ראס יהיה וודאי האדם הראשון שימצא אותי כאן אחרי מותי,
הרהרתי בלבי עכשיו כשאני פותח את המחברת על דף חלק, למרות
שאפילו הוא לא יוכל כנראה לשמוע את יריית האקדח עם כל הרעש הזה
מסביב של המים ושל הטורבינות. ואולי בעצם בגלל איש מוזר וגלמוד
זה ולא בגלל עוצמתה ובדידותה של תחנת רדינג ד', נשאו אותי
רגליי אל המקום הזה כדי לסיים את חיי. כאילו ביקשתי למצוא שם
צדק אחד ואחרון אשר יאמר, לאף אדם לא אכפת ממקטול-ראס בחייו,
ודווקא הוא, מכל בני-האדם האפשריים, יהיה הראשון שאכפת לו ממני
במותי. אולי. בהיתי כמה רגעים בדף הריק ואז, ביד יציבה, כתבתי
את המילים הבאות:
לכל דיירי העולם הזה אשר הכירו אותי בחיי
בני-האדם ובעלי-החיים והצמחים והאבנים וכל השאר
אני מבקש את סליחתכם
היה לי טוב אתכם מאוד
אבל איתי היה לי רע מאוד
אולי עוד ניפגש בעולם הבא
היו כולכם שלום.
וביד יציבה רשמתי את תאריך אותו יום וחתמתי לידו את שמי. תלשתי
את הדף, קיפלתי אותו בדייקנות לארבע ודחפתי אותו ואת המחברת
חזרה לתוך התרמיל, ומבלי להוציא את ידי התחלתי לגשש בפנים אחרי
האקדח. אצבעותיי נגעו במתכת הקרה. השניות הבאות חלפו לאט כאילו
קרה הכל בהילוך איטי; כל תנועה מתנועותיי עברה מולי בבהירות
עזה. שלפתי את האקדח החוצה ואחריו את המחסנית והבטתי בהם.
להפתעתי הרבה לא הרגשתי כל פחד, ותוך רגע נתחוור לי למה.
סגרתי את התרמיל וחגרתי אותו חזרה אל גבי, השחלתי את המחסנית
למקומה בקת, ודרכתי את האקדח. העברתי מבט אחרון מתחנת הכוח אל
הפחון של מקטול-ראס, ומשם אל השמיים, כדי לוודא, לכאורה, כי אף
אחד לא מסתכל. שחררתי את הנצרה וביד יציבה מאוד קרבתי את האקדח
לרקתי, שמתי את אצבעי על ההדק, ועצמתי את עיניי.
שנייה עברה, ועוד שנייה, ועוד שנייה. אינני זוכר בדיוק כמה
שניות כאלה עברו, אבל לא הרבה זה בטוח, לפני ששמטתי את האקדח
על ברכיי השלובות, פקחתי את עיניי, ומביט בשמיים צעקתי על עצמי
בקולי קולות: "על מי אתה מנסה לעבוד, אידיוט, אפילו להתאבד אתה
לא מסוגל!" ברוגזה קמתי על רגליי, הורדתי את התרמיל וזרקתי
לתוכו את האקדח. זעמי הלך וגבר והתחלתי פוסע הלוך וחזור לאורך
התלולית, בוטש באדמה הקשוחה. הרבה אנרגיה שלילית הצטברה בתוכי
באותה תקופה והיא הגיעה לשיאה באותו בוקר, עד כדי כך שהרגשתי
צורך נוראי, כמעט בלתי נסבל, לשחררה, אולם סיום חיי, הסתבר לי,
לא היה האמצעי הנכון בשבילי כדי להיפטר מאנרגיה זו -- פשוט לא
הייתי טיפוס של מתאבד. הרגשתי אומלל מאוד, ופגוע, ודפוק, זה
נכון, אולם לעומת זאת לא הייתה לי באופיי שום נטייה להיכנס
לדיכאונות עמוקים, משתיקים ומשתקים. החיים נראו לי יותר מידיי
מעניינים ויותר מידיי חשובים מכדי לסיימם בכוונה, ובטח שלא
בגיל כזה צעיר. אז אם לא התאבדות, שאלתי את עצמי, אז מה? מה
עוד אני יכול לעשות עכשיו, חוץ מאשר לבעוט באדמה, כדי להרגיע
את נפשי המוכה?
ופתאום נזכרתי בבקבוקי הזכוכית, וכמה שהיו הם למעשה קרובים
למקום בו נמצאתי. בנמל תל-אביב הישן, כמה עשרות מטרים בלבד
מהדרך אותה עשיתי זמן לא רב לפני כן כדי להגיע לרדינג, עמדו
בערמות ענקיות וללא דורש עשרות, אולי מאות ארגזים מלאים
בבקבוקי זכוכית ריקים. מייד יצאתי חזרה לכיוון הנמל, אך לא
לפני שהוצאתי את האקדח מהתרמיל ופרקתי ממנו בזהירות רבה את
כדוריו.
זה היה יחיאל, ראש-הצוות שלי בטייסת, אשר גילה לי את דבר
הבקבוקים. והייתה לו סיבה טובה: יחיאל אהב אותי. לא, אהב זו לא
בדיוק המילה, חיבב יותר נכון, והוא חיבב אותי הרבה יותר מאשר
את שאר אנשי הצוות שלו. בכל תקופת שירותי תחתיו הוא דאג לי ללא
הפסק, ובעיקר הקפיד להגן עליי מפני הסתבכויות עם הסמכויות
בצבא. שאלתי אותו פעם למה הוא מתנהג איתי ככה, והוא פטר אותי
במשיכת כתפיים. כשדרשתי תשובה הוא אמר בפשטות כי אינו מתנהג
איתי בכל צורה אחרת מאשר עם כל אחד אחר מאנשי ציוותו, אז ירדתי
מהעניין.
יום אחד בטייסת יחיאל תפס אותי, עם הפיוז הקצר שלי, דופק עם
מברג בעצבנות ותוך כדי קללות על פנל הציר האחורי של המסוק עליו
עבדתי, מנסה לשחרר את אחד מבורגי החיזוק שלו; ברגים אלה היו
ידועים בסרבנותם להיחלץ בקלות. הוא תכף לקח את המברג מידי,
הושיב אותי להירגע עם סיגריה, ואמר, "ינאי, כמה פעמים אמרתי לך
להפסיק להוציא את העצבים שלך על מטוסים?! אם אתה רוצה לשחרר את
הזעם שמצטבר לך בבטן, אז יש לי רעיון הרבה יותר טוב בשבילך.
תקשיב!" ואז הוא המשיך וסיפר לי על טיסה שעשה ימים ספורים לפני
כן שבה, כאשר עבר המסוק בטיסה נמוכה מעל נמל תל-אביב הישן
לקראת נחיתה בשדה-דוב הנמצא בקרבת מקום, הוא הבחין בערמות של
ארגזי בקבוקים. הדבר סיקרן אותו והוא הלך לבדוק את מהותו, וליד
מה שנראה כמחסן נטוש, עומדים בתוך הארגזים הערומים שראה
מהאוויר, הוא מצא המוני בקבוקים ריקים של "טמפו" ושל "מיץ-פז"
שכבר לא היה להם שימוש. "לך לשם אחרי המשמרת שלך," הוא עודד
אותי, "זה קרוב מאוד לבסיס ואתה יכול להגיע לשם ברגל, לך תשבור
קצת בקבוקים. ניסיתי את זה בעצמי, שברתי שם כבר כמה עשרות
בקבוקים, ואני מבטיח לך שזה עובד ושזאת תהייה בשבילך הרגשה
נהדרת." לשאלתי אם לאף אחד לא יהיה אכפת מזה הוא ענה, "אל
תדאג, אין שם בכלל מי שיהיה אכפת לו." אז הלכתי לשם באותו יום
אחרי המשמרת שלי ושברתי גם אני כמה בקבוקים, ואכן ההרגשה הייתה
מצוינת.
זו הפעם השנייה, התקרבתי עכשיו בזהירות אל המבנה הענק. מצאתי
אותו במצב דומה פחות או יותר למצבו בביקורי הראשון: מוזנח
ושומם. בהיותו ממוקם קרוב למים ולכן חשוף לרוחות ולמלחיי הים,
היו קירותיו החיצוניים מכורסמים פה ושם עד לעומק לבני הבניין,
ומנומרים בכתמים כהים במקומות בהם התקלף הצבע הלבן, אשר הצטבר
לו בגבעות קטנות על האדמה תחתיהם. במעלה הקירות, ממש מתחת לגג
הבניין אשר היה בגובה שתי קומות בערך, הייתה שורת חלונות, רבים
מהם מנופצים ומסגרות המתכת שלהם חלודות ומתפוררות. דלת המחסן
הכפולה הייתה נעולה במוטות ברזל, ומי יודע מה התחולל בפנים.
למרות סקרנותי לא עשיתי שום ניסיון לחדור לבניין, לא בפעם
הקודמת ולא עכשיו. מטרתי בבואי לשם הייתה לשחרר אנרגיה שלילית
על-ידי ריסוק הבקבוקים שבחוץ.
הארגזים עמדו בערמותיהם לצד הבניין, וסביבם, על פני כל האזור,
המוני שברי זכוכית אשר נצנצו באור השמש. אבל היה שם אולי אותו
מספר של בקבוקים שלמים, ודבר זה הפתיע אותי. כשאני לוקח בידי
בקבוק "טמפו" מאחד הארגזים הרהרתי בלבי איך זה שעם ישראל,
העצבני והוונדליסט הגדול, עוד לא חיסל כאן את כל הבקבוקים.
הסתכלתי שמאלה וימינה. איש לא נראה. "על הזיין!" שאגתי והעפתי
את הבקבוק לעבר הקיר. הוא התנפץ לרסיסים בכל רעש חד.
לקחתי עוד בקבוק, הנפתי ידי לאחור וצרחתי, "מה פתאום למות בגלל
בחורה?!" ושלחתי אותו אל סופו. הבקבוק הזה השאיר סימן קטן
במקום פגיעתו בקיר. חייכתי בהנאה.
עוד בקבוק, הפעם של "מיץ פז", מצא את הקיר כשאני צווח אחריו,
"אפילו אם הייתי שרוף עליה יותר מכל דבר אחר בעולם היא לא שווה
את המוות שלי!"
"לעזאזל עם כל העולם הזה, שילכו כולם להזדיין!" צעקתי על בקבוק
מספר ארבע לפני שמרחתי אותו על הקיר בהנפת צד.
דמעות של זעם החלו לזלוג מעיניי והמשכתי ליידות בקבוק אחר
בקבוק בקיר הבניין, מידי פעם פולט קללה זו או אחרת, או מחאה
כלשהי על מצבי העגום. בקבוק אחד מצא איכשהו את דרכו אל חלקו
העליון של הקיר ופגע באחד החלונות שמתחת לגג. החלון נשבר בקול
ניפוץ מהדהד, והבקבוק המשיך פנימה אל תוך הבניין ונפל על משהו
בחבטה עמומה. "לא רע," אמרתי לעצמי בצחוק כזה של בכי וכיוונתי
את הסדרה הבאה של הבקבוקים אל עבר החלונות, משתדל לשבור באותה
מכה גם את הבקבוק וגם את החלון. זה לא היה קל, כי הייתי צריך
לפגוע חלקית גם במסגרת המתכת של החלון כדי לגרום לשבירה
הכפולה, אבל בסיפוק רב השגתי את מטרתי פעמיים או שלוש.
פתאום עצרתי ואמרתי לעצמי בקול רם: "רגע אחד, מה אני שובר
זכוכית בזכוכית? למה לא אבנים?" היו שם על הקרקע גם אבנים
בשפע, והרמתי את הראשונה שבה נתקלו עיניי. הרעש האדיר שהשמיעה
האבן כאשר פגעה בחלון שלם, אחד הבודדים שעוד נשארו במצב כזה
לאורך אותו קיר, הרשים אותי הרבה יותר, וצעקתי, "זהו זה! זה
הקטע האמיתי בשביל להרוג את כל החרא אצלי בפנים -- אבנים זה
הקטע!" ומכאן והלאה המשכתי ליידות אבנים. אך למען האמת הייתי
כבר די תשוש; שרירי זרועי התכווצו והחלו לכאוב עם כל אבן
שזרקתי, ובמהרה אזל כוחי לגמרי.
כשאבן בידי הלכתי לאורך הקיר מחפש חלון שעדיין הכיל פלח זכוכית
גדול מספיק כדי לשמש מטרה טובה. הגעתי לקצה הקיר מבלי לזהות
חלון כזה והסתובבתי על צירי, אך לפני שהתחלתי את דרכי חזרה
נתתי מבט באבן: אבן יפה למראה בצבע חום בהיר, סגלגלה וחלקה,
שכנראה קיבלה את צורתה במשך שנים ארוכות של היסחפות בקרקעית
הים. בו במקום החלטתי שדי לי מכל העניין, ועם האבן טמונה בכף
ידי עזבתי במהירות את המקום.
ברחוב אוסישקין, לא רחוק מקולנוע "פאר", נכנסתי למסעדה והזמנתי
לי כוס קפה וכריך עם ביצה קשה. תוך כדי אכילה, כשעיניי נעוצות
באבן המונחת על השולחן אליו ישבתי בפינת המסעדה, הרהרתי מה
לעשות כעת. המחשבה שאני נמצא כבר בארבע שעות כמעט של נפקדות
מהצבא החלה חודרת להכרתי. הייתה זו, כמו שאמרתי קודם, הפעם
הראשונה שעשיתי דבר כזה ולהפתעתי לא הרגשתי עכשיו כל פחד ממה
שיהיה כשאחזור לבסיס, אולם נותרתי משוכנע למדיי שיהיו למעשיי
תוצאות כלשהן אתן יהיה עליי להתמודד. החלטתי לעשות מזה יום
וללכת לבקר את אבא שלי ואחר-כך את אחי הגדול. כי מה כבר יכול
להיות, ריציתי את עצמי, מה כבר ההבדל בין ארבע שעות ליום שלם
של נפקדות? נפקדות זה נפקדות, לא משנה כמה זמן היית בחוץ.
סיימתי לאכול, ועם הקפה עישנתי בנחת סיגריה כשאני תווה בראשי
את מסלול הליכתי, ואחר יצאתי לדרכי.
עליתי על שדרות רוקח, ובהקפדה יתרה עקפתי את הבסיס שלי,
שדה-דוב, מביט כל העת לכל עבר, מוכן בכל רגע לבצע תרגיל
התחמקות מאדם או מכלי-רכב מוכרים. עם שדרות רוקח הגעתי לפארק
הירקון ושם התחברתי לדרך בני-אפרים שלקחה אותי צפונה, לכיוון
צהלה, וכעבור כשעה של הליכה חסרת אירועים נכנסתי בשערי
בית-העלמין הצבאי, "קרית-שאול", שם היה קבור אבי זה ארבע שנים,
מאז היותי בן שש-עשרה. שמתי את הכומתה על ראשי והתקרבתי אל
קברו אשר שכן לו במקום מכובד מאוד, בשורה הראשונה של החלקה ממש
מול רחבת האזכרות המרכזית, למרות שהוא "זכה" במקום הזה לגמרי
במזל. כהרגלי בביקוריי במקום מנוחתו, התיישבתי על קברו והבטתי
במצבה, סופג את השקט והשלווה האלה של בית-הקברות, המלווים
בציוצי ציפורים ורחש הרוח בצמרות העצים, מעלה בדמיוני את
דמותו, מהרהר אלפי הרהורים. עד שבצבצו דמעות בעיניי.
ביום שבו הלך אבי לעולמו היו בינו וביני בעיות וריבים אשר קפאו
במצבם הגולמי ביחד עם אותו פיצוץ אדיר שלקח את חייו, ומין-הסתם
הם לעולם כבר לא יבואו על פתרונם. בעיות וריבים אלה לחלוטין לא
היו מיוחדים במינם: וויכוחים וקטטות בין אב אשר ביקש לא להתערב
יותר מידיי בחייו הצעירים של בנו אך דרש להשפיע בעיצובם, ובין
בן אשר דרש למצוא את דרכו בעולם באופן עצמאי אך ביקש את תמיכתו
של אביו. אולם למרות המבויים הסתומים אליהם הגענו בתדירות
הולכת וגוברת, עדיין הערצתי את האיש הזה; חרף הבעיות, תמיד
הרגשתי שהוא המגן הראשי שלי. זה היה בבחרותי כשהתעוררו הריבים
בנינו, משרציתי להתחיל ללמוד לבד על העולם ובכך להראות לו שאני
כבר יודע לעשות דברים בלעדיו, ולפעמים התפתחו ריבים אלה
למלחמות ממש. ועכשיו, כשהוא כבר איננו, כעסתי עליו על שלא היה
לצדי עד הסוף, אבל בתוך תוכי ידעתי שבחייו הוא ייצג את הטוב
ואת הנכון שבעולם הזה.
"אז כמעט נפגשנו, אה אבא?" אמרתי לו בחיוך, מוחה את דמעותיי.
"אני בטח לא צריך לספר לך מה כמעט עשיתי שם ברדינג הבוקר, ראית
בעצמך נכון?....ובטח ידעת מהתחלה שאני לא אעשה את זה....אז כבר
לא ניפגש היום, אבל תשמע, כמו שאני תמיד אומר לך כשאני בא לבקר
אותך, אנחנו עוד ניפגש יום אחד, על בטוח ניפגש, ואז אתה תצטרך
לתת לי את התשובות שאתה עוד חייב לי....ואז גם נשתה את הבירה
הזאת שעוד לא שתינו אף פעם ביחד."
ישבתי שם עם אבי כחצי שעה, וכשקמתי ללכת עלה בראשי רעיון.
"תשמע," אמרתי לו כשאני מוציא מתרמילי את האבן שלקחתי מנמל
תל-אביב, "אולי תשמור לי על האבן הזאת? פה הרי אף אחד לא ייקח
אותה בין כה. פה אף אחד לא נוגע בשום דבר, נכון?" הקפתי את
הקבר, ומאחורי המצבה חפרתי באצבעותיי גומה קטנה ושמתי בתוכה את
האבן. "ואם מישהו בכל-זאת ינסה לקחת אותה," אמרתי לו, "אני
סומך עליך שאתה כבר תדע מה לעשות." נישקתי למצבה ועזבתי בצעדים
איטיים את החלקה.
שטפתי את ידיי בברזייה העגולה שליד שער הכניסה ואחר ניגשתי
לטלפון הציבורי וצלצלתי לאחי הגדול, מיכה. "מה עשית?!" הוא שאג
לתוך אוזני ברגע ששמע שאני בנפקדות. כמעט את כל חוויותיי
סיפרתי למיכה אחי, והוא כמובן היה מודע לעליבות חיי בשבועות
האחרונים, מאז שעירית עזבה אותי. ואם לומר את האמת, הוא לא אהב
את עירית באופן מיוחד; הוא הרגיש בה משהו שאני לא יכולתי
להרגיש, או שסירבתי לקבל. סיפרתי לו בקצרה את אשר גיליתי בערב
הקודם על חברתי היקרה לשעבר, ושהבוקר כמעט יריתי בעצמי עם
האקדח של אבא, והוא ענה, בטון רך הרבה יותר עכשיו, "ינאי אין
לי זמן לדבר עכשיו, אני באמצע העבודה, אז לך אליי הביתה וחכה
לי שם, בסדר? אני אגיע יותר מאוחר." לקחתי את תרמילי ועזבתי את
בית-הקברות, בדרכי, שוב פעם ברגל, אל דירתו שליד כיכר המדינה
בצפון תל-אביב.
הייתי סרוח על הספה בסלון מול שני רמקולים ענקיים שמהם בקעה
מוזיקת ניו-אייג' אלקטרונית, הסגנון החביב עליו ביותר, כאשר
הגיע מיכה אחי הביתה בשעות הערב. הוא נכנס לסלון כשבידו הימנית
הוא מחזיק שקית נייר גדולה עליה שם של מסעדה סינית ועל זרועו
השמאלית שעונה בחורה צעירה. מייד התמגנטו עיניי בבחורה. היא
הייתה יפהפייה ופשוט לוכדת בקסם שכולו אדום: שיערה אדום, שופע
וגולש אל מאחורי גבה, שמלתה אדומה ומדגישה את התעגלות איבריה,
עורה אדמדם, שזוף וחלק, אצבעות ידה השלובה בזרועו של אחי
ומלטפות אותה בעדינות וורודות ודקות וציפורניהן צבועות בלאק
אדום מבריק, לחייה שתי גבשושיות סמוקות ומקסימות כשחייכה אליי
חיוך כובש מבין שפתיים אדומות ומלאות. רק עיניה, כשהביטה בי,
לא היו אדומות, הן היו ירוקות, וזה התאים אם לא לה אז לי,
ובדיוק, מכיוון שהצבע הכי האהוב עליי הוא לא פחות ולא יותר
מאשר ירוק.
"בוא לאכול משהו יא טמבל אחד!" מיכה פקד עליי בטון הקרבי שלו
אשר תכף ניער אותי מפיזור הדעת לו גרמה הבחורה. קמתי מהספה
בהיסוס מחייך אל שניהם. "אה כן, וזאת רועית," הוא הוסיף
כשפנינו לכיוון המטבח. כללי נימוס לא היו החלק החזק של מיכה.
"אהלן," אמרתי לה, "אני ינאי," והיא הביטה בי כשחיוכה הנפלא
אינו מש מעל פניה.
סביב השולחן העגול במטבח, תוך כדי שליחות עיניים חטופות, כל
אחד בניסיונות לזהות על פניהם של השניים האחרים מה באמת חושבים
הם באותם רגעים, אכלנו אוכל סיני ושתינו תה ירוק ופטפטנו
פטפוטי סרק על מזג האוויר ועל המכונית החדשה שרועית קנתה כמה
ימים קודם לכן ועל קשיי החנייה בתל-אביב. כשסיימנו לאכול, מיכה
קם ממקומו במין פתאומיות כזו והודיע כי עליו לצאת לכמה סידורים
דחופים ושהוא יחזור מאוחר יותר. תכף חשבתי שאני מבין את
הכוונה: מיכה בעצם הביא את רועית למעני, והייתה לשניהם תוכנית
להשאיר אותה ואותי לבד בדירה. נלחצתי מייד ואמרתי בלבי, יופי,
עכשיו אני תקוע פה כל הערב עם החברה הסקסית שלו, וכשהמתח בתוכי
גואה אמרתי למיכה, "אבל אני רוצה עוד לדבר אתך היום, אז מתי
תחזור?" והוא ענה, "עוד מעט," וקרץ לי, ואחר נתן לרועית נשיקה
על הלחי והסתלק מהדירה.
רועית פתחה את המקרר והסתכלה פנימה, בוחנת את תוכנו. היא
הוציאה שני בקבוקי "גולדסטאר", נתנה לי אחד ואמרה בקלילות,
"בוא נעבור לסלון, יותר נוח שם" לקחתי שתי כוסות ופותחן
בקבוקים והלכנו לסלון. אבל קלילות הייתה בדיוק ההפך ממה
שהרגשתי אני באותם רגעים כי בחורות יפות בלבלו אותי לגמרי,
וההליכה לסלון כבדה עליי לכן מאוד. התיישבנו שנינו על הספה מול
הרמקולים, היא בחופשיות, אני במתח, לגמנו מהבירה והקשבנו
בשתיקה למוזיקת הניו-אייג' החוזרת על עצמה ואף פעם לא נגמרת.
ההקשבה הזו, שערכה דקה או שתיים לכל היותר, נמשכה לי בראש
לנצח, כמעט כמו המוזיקה של מיכה, ומרטה לי את העצבים. ועכשיו
גם יכולתי להריח את ריחה הטוב של רועית, מה שהקשה עוד יותר את
מצבי העדין. כדי שלא תהיינה אי-הבנות כלשהן אוסיף כאן בצורה
חד-משמעית: כן, וודאי שנמשכתי אל הבחורה הזו, רועית, אבל הייתי
מבולבל ולא ידעתי מה לעשות. פשוט כך.
הייתה זו היא ששברה את השתיקה המייגעת כשאמרה לפתע במין הרהור,
"שם יפה יש לך....ינאי." הסתכלנו אחד בשנייה. עיניה ליטפו אותי
ברכות, כמו מי אמבטיה חמים ביום קר, או כך לפחות הרגשתי,
וחשבתי שאני עומד להתפוצץ מרוב לחץ. הזעתי בתוך מדי חיל-האוויר
שלי. "מאיפה הוא?" היא שאלה.
"תודה," אמרתי וקולי נחנק. כעכעתי בגרוני והמשכתי, "זה בגלל
אבא שלי. הוא אהב מאוד שירה, וינאי היה מראשוני המשוררים, או
הפייטנים כמו שקראו להם פעם. אז קראו לי ינאי."
"באמת?" איזה יופי," רועית אמרה בהתרגשות כלשהי. "אז תגיד לי,
איזה משוררים אבא שלך אהב?"
הופתעתי קצת משאלתה ואחרי מחשבה קצרה לאיזה עומק להיכנס
בתשובתי, עניתי, "הוא אהב בעיקר לקרוא שירה באנגלית. הוא קרא
את רוברט פרוסט. ואת אדגר אלן פו. ואת אמילי דיקינסון. ואת טי
אס אליוט. כולם משוררים אמריקאים דרך אגב, והיו עוד הרבה, לא
זוכר את כולם."
רועית המשיכה לגלות עניין: "ומה עם משוררים ישראלים?"
"היו גם ישראלים, בטח. הוא אהב את טשרניחובסקי. לא בדיוק
ישראלי אבל עברית. והוא אהב את ש. שלום. ואת רחל המשוררת. ואת
ביאליק. ואת נתן אלתרמן. אבל אני חושב שמהישראלים הוא הכי אהב
את חיים גורי."
"אואוו," היא פלטה, "מעניין נורא. ותגיד ינאי, מה אתך, אתה
אוהב שירה?"
"האמת, לא כל-כך. אני מת על יהודה עמיחי, אבל זה הכל פחות או
יותר. אני יותר אוהב לקרוא סיפורת."
"אה," רועית אמרה, ושוב השתררה בנינו שתיקה, אותה הפרתי הפעם
אני כשאמרתי לה, "את יודעת רועית, גם לך יש שם מיוחד ויפה. אף
פעם לא שמעתי אותו, שמעתי הרבה רועי אבל לא רועית.
"תודה גם לך," היא השיבה.
"אני מקווה שאני לא נשמע לך אידיוט לגמרי, אבל מה פרוש רועית?
זה נקבה של רועי אולי?"
היא נצטחקקה ואמרה, "אתה באמת נשמע אידיוט, אבל לא הרבה," ואני
הסמקתי מייד. היא ראתה זאת והוסיפה תכף, "סתם אמרתי בצחוק,"
ואז הסבירה, "רועית זה לא נקבה של רועי, למרות שזה נורא נשמע
כך וכולם חושבים את זה. אבל בכל זאת יש קשר. השם הזה בא
ממוזיקה ומספרות. זה תרגום של המילה פסטורלה, שזו יצירה
מוזיקלית בעלת אופי אידילי, כמו שכתוב במילון אם תסתכל. או
יצירה שיש בה מוטיבים כפריים, כמו למשל שירים וסיפורים שמתארים
חיי רועים. וכאן הקשר לשם רועי."
"באמת שם יפה, מיוחד נורא," חזרתי על מחמאתי ללא צורך, משתדל
הפעם לתת לקולי טון מעריך יותר, אבל אני לא חושב שזה עבד כי
רועית לא הגיבה במילים, היא רק חייכה חיוך קטן ולגמה קצת
מהבירה שלה.
אחרי עוד כמה רגעים של שתיקה היא קמה פתאום מהספה וניגשה,
באיטיות מובלטת, כמעט מרגיזה, לעבר פתח הכניסה לסלון תוך שהיא
גוררת אחריה את אצבעות ידה העדינות לאורך דופן מזנון העץ שעמד
בצמוד לקיר. היא הגיעה לפתח, הסתובבה חזרה ונשענה אחורה על
קורת המסגרת, וברכות רבה הרימה את רגלה הימנית, זו הקרובה יותר
אליי, וכופפה אותה אחורה כשהיא משעינה את כף הרגל על הקורה.
ירכה נתגלתה לעיניי כמעט כולה במלוא יופייה, וממש באותו רגע
עלתה בדמיוני התמונה מתוך הסרט, "הבוגר", שבה נראית רגלה
החשופה והמפתה של גברת רובינסון וברקע פרצופו הנבוך של דסטין
הופמן הצעיר. המצב אולי היה מעט דומה עכשיו, אבל פרט אחד
לחלוטין לא: רועית הייתה הרבה יותר צעירה מגברת רובינסון
שבסרט.
היא עצמה את עיניה, מקשיבה כביכול למוזיקה, וכשפתחה אותן שאלתי
אותה, "את בצבא תגידי?" והיא בהתה בי במין מבט מהורהר ואמרה,
"לא, אני אחרי, אני שחקנית וסטודנטית לתיאטרון." אז זה הקשר,
אמרתי בלבי, ככה היא וודאי הכירה את מיכה. מיכה אחי היה מאמן
כושר ועבד הרבה עם שחקנים בתיאטרון ובקולנוע ובטלוויזיה.
"אנחנו מעלים עכשיו את "אנה קרנינה" בתיאטרון "הנווד", הוסיפה,
"ואני משחקת אותה." היא צחקה צחוק קל וקצת רגוז. "'זתומרת אני
לא משחקת אותה, אני משחקת את אנה."
"כן כן, כך הבנתי," אמרתי.
רועית הורידה את רגלה ויישרה את שמלתה, וכשהיא אוספת את ארנקה
האדום מהמזנון אמרה, "טוב תשמע ינאי, אני חושבת שאני אזוז,
תמסור ד"ש למיכה, בסדר?"
"בסדר," אמרתי חלושות, והיא פנתה לכיוון היציאה. הנחתי את
בקבוק הבירה שהיה בידי על שולחן הסלון ועמדתי לקום כדי ללוות
אותה לדלת אך במקום זאת אמרתי לה ממקום ישיבתי על הספה, "רגע
רועית, חכי רגע."
היא הסתובבה חזרה. "מה?" אמרה.
"אני רוצה להגיד לך משהו ואחר-כך אני אסביר, טוב?"
"נו, כן." בעיניה המשועממות הופיע מעט אור.
בקול איתן אמרתי: "וואללה הייתי מזיין אותך!"
עיניה גדלו והיא פערה את פיה בתדהמה. "מה אמרת?" אמרה בקול רם
מאוד.
"ועכשיו אני אסביר, בואי שבי רגע, טוב?"
"לא בא לי לשבת. תגיד לי למה אמרת את זה!"
ובמין רוגע שאינני יודע מהיכן דליתי, הסברתי לרועית את מהות
הדבר. "ההסבר מתחיל במקרה שקרה לי. יום אחד עמדתי באיזה צומת
בתל-אביב, מחכה לירוק כדי לחצות את הכביש. לידי עמדה וחיכתה
עוד בחורה אחת, והיא הייתה מה זה פצצה, כמעט כמוך." מתוך רשפי
האש שעל פניה זרקה רועית לעברי חיוך קטן ומזלזל. חייכתי אליה
חזרה והמשכתי, "בכל מקרה, ממש לידינו בצומת עמדה משאית שגם
חיכתה לירוק. וככה פתאום, הנהג של המשאית הזאת שולף את הראש
שלו החוצה דרך החלון ונותן בבחורה מבט כזה כאילו הוא בוחן
סחורה בשוק. את יודעת לאיזה מבט אני מתכוון? מלמעלה למטה כזה,
מפשיט אותה בעיניים כמו שאומרים." היא הנהנה בראשה. "ואז הוא
אומר לה," המשכתי, "אבל ממש בקול רם כזה שכל מי שהיה שם היה
יכול לשמוע, הוא אומר לה, 'וואללה הייתי מזיין אותך!'" התעכבתי
לרגע על המילה הזו מול שתיקתה של רועית, וסיימתי את ההסבר.
"ואחרי שהוא אומר לה את זה הוא מחייך אליה חיוך מבסוט כזה,
שבע-רצון מעצמו, כאילו הוא באמת השיג משהו. וזהו. ואז התחילו
לצפצף לו מכוניות מאחוריו כי הרמזור התחלף כבר לירוק והוא
הכניס את הראש שלו חזרה ונתן בעצמו צפצוף ארוך אחד, והכניס
לראשון ונסע לדרכו."
רועית הביטה בי ואני בה. "נו, אז מה?" היא שאלה בסוף.
"אז זהו," השבתי לה. "הנהג משאית הזה, זה היה כל-כך ברור לו
שאין לו שום צ'אנס עם הבחורה הזאת, עד כדי כך שהוולגריות שלו
הייתה איכשהו ממש אנושית, הגונה כמעט....זו דעתי לפחות."
"באמת?" אמרה רועית ובקולה הרבה בוז. "זו דעתך?"
"כן. תשימי לב שהנהג הזה לא אמר משהו כמו, 'וואללה מותק רוצה
להזדיין איתי קצת?' או משהו כמו, 'וואללה בא לי לזיין
אותך'. מה שהוא אמר זה, 'וואללה הייתי מזיין אותך'. הוא פשוט
ידע בדיוק מה המצב שלו שם. ואני חושב שלאנשים שאין להם צ'אנס
מותר קצת יותר, ואפשר לוותר ולסלוח להם לפעמים."
היא חשבה לרגע, שולחת את עיניה הירוקות לכל עבר. האש שבהן החלה
להיחלש ופניה התעדנו מעט, ואז היא הישירה מבטה אליי ושאלה,
"ומה ענתה לו הבחורה?"
"כלום," השבתי, "היא סתם צחקה. זה בטח לא פעם ראשונה שדבר כזה
קרה לה." הסתכלתי לתוך עיניה היפות של רועית והוספתי, "ואני
מתערב שדבר כזה או דומה לו קרה גם לך."
היא צחקה, ואחרי רגע שאלה, "אז אתה משווה את הנהג משאית הזה
למצב שלך עכשיו?"
"כן," עניתי בפשטות, וכבר ידעתי מה הולכת להיות השאלה הבאה.
"למה אתה חושב שאין לך צ'אנס איתי?"
"אני לא חושב שאין לי צ'אנס אתך, אני בטוח שאין לי צ'אנס
אתך. למה? כי אני יודע עם מי יש לי עסק....ואני מתכוון אליי לא
אלייך," מיהרתי להוסיף.
"טוב, אם כך אתה חושב, אז שיהיה."
"אז את לא כועסת עליי יותר?"
היא חייכה. "לא."
"אחלה!" אמרתי.
בדרך לדלת רועית אמרה, "תשמע, אם בא לך לראות את "אנה קרנינה",
תבוא לתיאטרון. תבוא קצת מוקדם יותר ותשאל עליי בכניסה
האחורית, אני כבר אתן לך להיכנס."
"בסדר תודה," אמרתי, "אני אבוא," וליד הדלת בא לי פתאום רעיון
ושאלתי אותה, "תגידי רועית, את אוהבת אבנים?"
"איזה, מתגלגלות?" היא צחקה צחוק מתוק.
"לא," צחקתי גם אני, "עגולות וחלקות כאלה, שהיו הרבה זמן בתוך
מים, ממש יפות."
"אני יודעת?....כן נו."
"יופי, אז תשמעי, יש אבן אחת כזאת בבית הקברות הצבאי
בקרית-שאול. היא מוחבאת מאחורי מצבה אחת שנמצאת בשורה מספר
אחת, בחלקה מספר שתים-עשרה, בגוש מספר אחד. את מוזמנת ללכת
לקחת אותה, היא שלך."
היא נעצה בי עיניים משתאות, היססה לרגע ואמרה, "אוקיי, אני אלך
לקחת אותה בהזדמנות." ניכר היה כי היא אינה מעונינת להיכנס
לדיון ממושך גם בעניין זה.
"את רוצה שאני ארשום לך את הגוש והחלקה?"
"לא אני אזכור," היא אמרה בעייפות. "תגיד לי שוב?" אמרתי לה
שוב והיא שאלה, "אבל איך אני אדע איזה מצבה זו?"
"את תדעי," השבתי לה, והיא הלכה לדרכה.
נכנסתי לחדר האמבטיה ועשיתי מקלחת. אחרי כן הכנתי לי קפה שחור
וישבתי שעה ארוכה מהרהר באירועי היום הזה, אחד הימים היותר
מעניינים בחיי הצעירים. בסביבות חצות לקחתי שמיכה וכרית מחדר
השינה של מיכה ונרדמתי על הספה בסלון.
מיכה לא חזר הביתה באותו לילה. צלצול טלפון ממנו העיר אותי
בחמש בבוקר שלמחרת, והוא מייד שאל, "נו אז איך היה אתמול?"
"בסדר," עניתי לו.
"בסדר בסדר, או רק בסדר?"
"היה בסדר מיכה, עזוב אותי נו," אמרתי לו עייף וחסר סבלנות.
"אוקיי אז תקשיב לי עכשיו," הוא אמר בפסקנות, "תעשה לך משהו
לאכול ואחרי זה תחזור ישר לבסיס שלך, אתה שומע?"
"בסדר."
"ונדבר על כל העניין בפעם הבאה שאתה יוצא הביתה."
"אוקיי ביי," אמרתי ורציתי כבר לסגור את הטלפון אבל מיכה הספיק
לומר, "רגע אחד!"
"מה?"
"אימא יודעת מכל העסק?"
"איזה יודעת!?" קפצתי על דבריו, "הרי אתה יודע שאני לא מדבר
אתה כמעט בכלל."
"טוב בסדר 'נאיצ'יק, אז תחזור לבסיס."
התגלחתי עם מכונת הגילוח החשמלית שלו, אכלתי משהו, התלבשתי
ולקחתי אוטובוס לשדה-דוב, וכמה דקות לפני השעה שבע-וחצי
הצטרפתי לקבוצה גדולה של חיילים שירדה ממשאית הסעות ועברתי
בשער הבסיס. הרס"ר עמד שם כרגיל, אבל בשעה זו הוא נהג שלא
להקפיד במיוחד עם הנכנסים, בעיקר אם זיהה אותם. עברתי על פניו
ונשמתי לרווחה; המכשול הראשון היה מאחוריי. אולם אני חייב
לציין שוב שלא פחדתי. הייתי מודאג מעט, אך לא פחדתי. הייתה לי
משום מה הרגשה לא מבהילה במיוחד שאאלץ מתישהו להסביר את עצמי
ושהדבר יגרום לי חוסר נוחיות מסוים, אבל האפשרות, המאיימת הרבה
יותר, שאני עלול להיכנס להתמודדות עם משפט ועם עונש כזה או אחר
כלל לא עלתה על דעתי.
כל יום בשעה שבע-וחצי בבוקר מתקיים במועדון הטייסת תדריך בוקר.
כשכולם היו בפנים התפלחתי לחדר ההלבשה, החלפתי מהר לבגדי עבודה
והסתלקתי משם. סגרתי את עצמי בתוך תא בשירותים עד השעה שמונה
בערך ואז חזרתי לטייסת מעשן סיגריה ומפזז ושורק לעצמי, ממש
כאילו אני באמת חוזר מהשירותים. בסקירה מהירה שעשיתי סביבי
מבלי ליצור קשר עיין עם אף אחד, הבחנתי בכמה מחבריי בסביבת
הליין, אזור המטוסים, וכן בכמה מאנשי הטייסת באזור בניין
המשרדים. אבל את יחיאל, ראש-הצוות שלי, האדם שאחריו חיפשתי, לא
ראיתי, אז מיהרתי שפוף ראש אל ספריית האחזקה, שם הוא נהג לבלות
הרבה מזמנו. כיביתי את הסיגריה על הקרקע בנעלי ופתחתי את
הדלת.
יחיאל ועודד, סגן מפקד הגף הטכני, ישבו בסרבלי טיסה ליד שולחן,
רכונים מעל ספר אחזקה עב כרס. שניהם הרימו ראשיהם כשנכנסתי
והסתכלו עליי, והיו שם שתיים או שלוש שניות של מין דממה דרמטית
כזאת. ואז פתח סגן מפקד הגף את פיו כבר לומר משהו אך באותו רגע
שמתי לב כיצד מתחת לשולחן דורך יחיאל על נעלו, כמו מאותת לו
שישתוק. הוא חייך אליי חיוך חברי ואמר, "בוקר טוב ינאי," ואני,
כשחיוך מבויש ומגוחך על פניי, אמרתי גם, "בוקר טוב," ועודד
הוסיף עוד "בוקר טוב" משעשע קצת משלו. "חכה פה, אני רוצה לדבר
אתך," פקד עליי ראש-הצוות שלי וחזר לעיין עם עודד בספר האחזקה.
שני אנשי קבע אלה, נגדים בכירים בדרגתם, היו חברים טובים מאוד
גם מחוץ למסגרת הצבאית, וכשישבתי לי על כיסא בצד ממתין ליחיאל
שיתפנה אליי הלכה והתחזקה הרגשתי שיהיה בסדר. בדקות הבאות
נכנסו ויצאו כמה מחבריי לטייסת; החלפתי אתם מספר מילים, אך
לעניין הנפקדות שלי לא התקרבנו אפילו.
כעבור זמן מה עזבנו יחיאל ואני את הספרייה והלכנו אל הספסל
השקט שמאחורי בניין הטייסת. הרכבנו את משקפי השמש "אמריקן
אופטיקל" יקרות-הערך שלנו, משקפי הטייסים, כמו שקראו להם כולם.
יחיאל היה איש צוות אוויר ואת המשקפיים שלו קיבל מהצבא; היה זה
הוא שסידר לי איכשהו את המשקפיים שלי. השקפנו על ארובת תחנת
הכוח רדינג ד' שהתמרה ועישנה אל תוך השמיים. בדיוק שם זממתי
ביום שלפני כן לסיים את חיי אבל כידוע דבר זה לא קרה. מטוסים
ומסוקים היוצאים לטיסות בוקר עברו בקרבתה, טסים בגובה נמוך
ממנה, והם נראו ממרחק זה כמו ציפורים החגות סביב שובך.
"אז איך היה אתמול?" שאל אותי יחיאל ועל פניו התפשט חיוך
ממזרי.
"מה איך היה אתמול?" תמהתי על שאלתו. אלה היו בדיוק אותן
המילים בהן השתמש מיכה אחי מוקדם יותר באותו בוקר. הוצאתי
בעצבנות את חפיסת הסיגריות מכיס חולצתי.
הוא חיכה סבלני שאדליק סיגריה ואמר, "בילית טוב?"
"מי אמר שביליתי?" אמרתי במפגיע, "מה אתה חושב, שלא הגעתי
אתמול לבסיס בגלל שבא לי לבלות קצת?"
"יכול להיות, למה לא? יחיאל אמר, "הרבה חברה בצבא עושים נפקדות
בדיוק בגלל שבא להם לבלות קצת."
לקחתי שאיפה ארוכה מהסיגריה. "טוב אז אני לא ביליתי, אני הייתי
שם." סימנתי בראשי לכיוון ארובת רדינג.
"איפה שם?" שאל יחיאל.
"ליד רדינג," אמרתי בהיסוס. "הסתובבתי שם....ואחר כך הלכתי
לאיפה שאמרת לי פעם ושברתי קצת בקבוקים."
"אה, אז תגיד ככה," הוא התחייך, "למה מה קרה?"
שקלתי לרגע מה לענות ואמרתי בקצרה, "סתם בלגן עם בחורות."
יחיאל ידע כמה פרטים על הבעיות שלי עם חברתי לשעבר, עירית,
וכעת, תוך כדי דחיפת מרפק ידידותית לצלעותיי הוא עקץ אותי
בשאלה, "מה, עוד בחורה אחת כבר הספיקה להעיף אותך?"
"לא....לא, זה עוד הסיפור עם עירית," אמרתי מבולבל. "אבל
זהו-זה, עכשיו הוא ניגמר סופית....ואני ממש מצטער על אתמול
יחיאל. זה לא יקרה יותר. ואני אעשה עבודה כפולה היום, בשביל כל
מי שסבל בגללי."
"אף אחד לא סבל בגללך," יחיאל הרגיע אותי, "אתה יודע שאני תמיד
מוצא פתרונות."
"תודה יחיאל," אמרתי לו, וחשבתי בלבי שהיה זה וודאי הוא עצמו
אשר השלים ביום הקודם את החוסר לו גרמתי בהיעדרותי.
"אל תודה לי," ראש הצוות שלי הרצין, "תודה לאחיך."
סובבתי את ראשי אליו בתדהמה. "מה להודות לאחי?"
"כי זה הוא שלמעשה הציל אותך."
"מאיפה אתה....מה זה קשור בכלל לאחי?" הייתי נרעש, והחשד
שיחיאל, בעזרתו של מיכה, שוב פעל לטובתי מייד חדר להכרתי.
יחיאל המתין שמסוק שלנו שעבר באותו רגע ממש מעל ראשינו כשלהביו
מפלחים את האוויר בשריקה חדה יתרחק וינחת בנקודתו, ואז הסביר,
"דיברתי אתו אתמול. הוא צלצל לטייסת ברגע שהוא שמע ממך. הוא
אמר לי שאתה אצלו ושאתה תגיע הנה חזרה היום בבוקר לכל
המאוחר....הוא שאל אותי אם כבר דיברנו עם אימא שלך ואמרתי לו
שניסינו אבל לא הייתה תשובה אצלה בבית, אז הוא ביקש ממני
שנשתדל לא לערב אותה בכל העסק הזה....ובצורה כזו, ינאי מותק,
לא רק שהשארנו את האימא המסכנה שלך מחוץ לתמונה הבלתי נעימה
הזאת, אלא גם הצלחנו להימנע מלפרסם את הנפקדות הנחמדה שלך
במעלה סולם הפיקוד." הוא הוריד את משקפי השמש שלו ונתן בי מבט
חמור סבר. "וזה מה שבעצם הציל אותך, יא חתיכת אידיוט." הורדתי
גם אני את משקפיי והסתכלתי לתוך עיניו במבט מבוהל. "יש לך מזל
ינאי," הוא סיכם לי את מצבי, "באמת שיש לך מזל. נפקדות זה בדרך
כלל לפחות שבע או ארבע-עשרה ימי מעצר."
הרכנתי ראש וגלגלתי את הסיגריה בין אצבעותיי. "אז בכל זאת אני
צריך להודות גם לך," אמרתי, וזרקתי את הסיגריה על האדמה.
"עזוב אותי אמרתי לך!" הוא אמר בחריפות. "אני בסך הכל עושה את
העבודה שלי כראש-צוות."
"וכראש-צוות אתה לא חושב שמגיע לי איזה עונש?" היו אלה כפי
הנראה רגשות האשמה שדרבנו אותי ללחוץ עליו בנושא.
"לפעמים העונש הכי טוב הוא לא לתת שום עונש," הוא השיב. "יום
אחד אתה תבין את זה בעצמך."
ישבנו שם עוד מספר דקות. יחיאל נתן לי לעשן סיגריה נוספת
ולהתעשת ואז אמר לסיום, "המטוס שלך חזר קודם מטיסות לילה ויש
עליו קצת עבודה, אז יאללה, גש חזרה לליין ותראה מה שצריך לעשות
אתו. ותשכח ממה שקרה, אוקיי?" ועם כף יד שטוחה הוא טפח לי
בחוזקה על ירכי ותכף הרגשתי כאב חד חותך אותה. הוא היה איש חזק
מאוד, ראש-הצוות שלי.
"תודה יחיאל," אמרתי לו שוב, בלחש.
"יאללה לך כבר!" הוא פקד עליי ותכף התחייך, ואני הרכבתי חזרה
את משקפי השמש והלכתי מבויש לליין.
כבר מרחוק ראיתי שמחכה לי מלאכה קשה. בשורה האחורית, קרוב לדלת
הגבוהה של ההנגר, מוסך המטוסים, עמד העשרים-ושתיים, "המטוס
שלי", כולו מפוייח ומאובק, המגלשיים שלו חומים מבוץ. מראה כזה
בדרך כלל גרם ללבי לשקוע מרב תסכול, אך הבוקר הזה, כשהתקרבתי
למסוקי, שמחתי בהתרוממות רוח. פתחתי את דלת תא הטייס והתיישבתי
בנחת מאחורי מוט ההיגוי. חופת התא הייתה מרוחה בשאריות של
זבובים ושאר חרקים, ואל רצפת התא, כולל דוושות ההיגוי והחלון
התחתון בעל הגוון הירוק, היו דבוקים גושים יבשים של רפש. הקושי
הרב בניקוי מקומות אלה היה כמובן ידוע לי, אך ברגע ההוא
עליזותי רק גברה עוד יותר.
הרכבתי אוזניות והדלקתי את המצבר; מחוונים בלוח המכשירים זינקו
ימינה ושמאלה, ונעצרו. מצאתי במכשיר היו-אייץ'-אף את התדר של
"גל-גל"ץ", ובדיוק אז ניגן שם השיר, "רבל יל", של בילי איידול.
במין פרץ של התרגשות הגברתי מייד את הווליום והתחלתי לנדנד את
ראשי לפי הקצב הפרוע של השיר. ספר המטוס היה מונח על מושב טייס
המשנה. לקחתי אותו לידי ותוך טלטולי ראש דפדפתי ליום שלפני כן
כדי לגלות מי טיפל במטוס בהיעדרי, ואכן, כפי שניחשתי בעת שיחתי
אתו, מצאתי את חתימתו של יחיאל בכל מקום על הדף בו הופיעה
הכותרת, "חתימת מבצע". עברתי דף אחד קדימה, ליום הנוכחי,
וראיתי שהיו רשומות בו כמה תקלות טכניות, ובהכנעה כמעט מענגת
הרהרתי לעצמי, לא רק שטיפות וצחצוחים מחכים לי, יש לי פה עוד
גם עבודה לפני זה. אבל עכשיו כבר לא מיהרתי לשום מקום.
שמתי את הספר הצידה. השיר של בילי איידול עדיין ניגן ברדיו
והצטרפתי אליו בזמזומים וגיטרת אוויר. תפסתי את מוט ההיגוי
בידי הימנית, בידי השמאלית אחזתי במוט הקולקטיב שנמצא בין שני
מושבי הטייסים ומשמש לשליטה בנסיקת המסוק, ואת כפות רגליי
הנחתי קלות על הדוושות המלוכלכות. כאילו הייתי איזה טייס.
כאילו הייתי איזה טייס חסר פחד ובטוח ביכולותיו. כאילו שייטתי
עכשיו בשמי תל-אביב הכחולים במהירות של מאה-עשרים קשר בטיסה
נמוכה מאוד, ממש מגרד את גגות בנייני העיר, וכאילו עשיתי
שמיניות עזות ונועזות באוויר, מושך את כוחות הג'י, כוחות
הגרביטציה של המטוס, עד לקצה גבול היכולת. כאילו היה זה עוד
יום בחיי הצעירים והמבטיחים. כאילו לא קרה כלום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.