מאותו הרגע,
הדברים הקטנים המובנים מאליו,
נראים לי הסיבה לחיות.
הדברים הקשים שעברתי עד עכשיו
לא באמת היו סיבה לבכות.

חבל על הדמעות, חבל על הריאות,
חבל על השניות.

כי לפני אותו הרגע הזה, הייתי תמימה.
חשבתי שהכל ברור, שאין כבר מה למצות
בעולם שכולו אידיוט, בעולם של הדמיה.

ואני נשארת פה תקועה
בין מציאות להזיה
לא יודעת לא מבינה-

דרכו של עולם,
מבזבזת את הזמן
במחשבות על הבלתי נודע.

חבל על הדמעות, חבל על הריאות,
חבל בשעון החול על גרגר שלא יחזור.

מנסה לחפש תשובות אצל אנשים
ומוצאת רק שקרים.
מנסה למצוא תמיכה,
אבל כולם פתאום עוצרים בשתיקה.

ועכשיו אחרי אותו הרגע.
המוח התמוטט והגוף התפרק לחתיכות.
מבינה שהכל היה סתם
וחבל על הדמעות באמת שחבל על הריאות.  

כי לא נראה שאני אהיה פה בשביל להשאר
בזבזתי את הזמן,
עכשיו הגיע הזמן לשלם.